|
|
|
 |
תיאטרון החאן |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
בלי במה מה היו עושים עם הרטט של החיים?
אז, אדם מן הקהל מוזמן לעלות לבמה. השחקנים מבקשים לשחק את חייו.
הוא מופתע, הוא משועשע, אבל הוא טוען שזהו אינו הסיפור האמיתי.
השחקנים מתעקשים ומעלים תמונה אחר תמונה.
מעורבותו בהצגה הולכת וגדלה עד שבשלב מסויים לא ברור עוד, כמו בחלום, אם ההצגה משקפת את חייו או מעצבת אותם.
בהדרגה נחשפת האמת.
גיבורי ההצגה הם גבר ואשה, כפיליהם הצעירים, הורי הגבר, דרקון בעל שלושה ראשים ושד ולצידם שחקני ההצגה עצמם.
זוהי קומדיה לא רק מצחיקה, על הזיקה בין במה לקהל, בין אמנות לחיים, בין חלום למציאות.
ההצגה נוצרה בתהליך חזרות המיוחד לתיאטרון החאן ("צל חולף", "מילה של אהבה", "חיל פרשים אנו", "אושר", "המצליחים") בשיתוף פעולה בין מיכאל גורביץ לבין שחקני הלהקה ובין שאר יוצרי ההצגה. את המוסיקה כתב במהלך החזרות יוני רכטר.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (6 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 6. פשוט מעריצה
 | |  | | בתור שחקנית ומישהי שלמדה תיאטרון במשך שנים אני חייבת לומר שזו הצגת ההצגות! הכתיבה מדויקת, כואבת, מצחיקה. המשחק מדהים! השימוש בתאורה ובתפאורה מרטיט. ההומור המעורב בדרמה, העבר וההווה שזורים בצורה כל כך יפה ונוגעת!
ממש עברתי קתרזיס!!!
ישר כוחכם!ריגשתם אותי ואני אחשוב על ההצגה לעוד הרבה מאוד שנים! גורביץ`- אין דברים כאלה...!
הוסף תגובה | |  | |  |
| ענבל , ירושלים (12/12/2010) |
| 5. נפלא! נפלא!
| | | | הצגה שכולה קסם ומשמעות.
תיאטרון מופת!
איזה ערב מהנה!
תודה לתיאטרון הצפון על בחירה מוצלחת!
הוסף תגובה | | | | |
| 4. הצגה מצוינת - מומלץ ביותר
| | | | הצגה מורכבת ומתוחכמת, המשאירה את הצופה עם הרהורים על החיים, ובעיקר עם חוויה של תאטרון איכותי. המחזה והבימוי מעידים על גאוניותו של מיכאל גורביץ`.
הוסף תגובה | | | | |
| אפרת , ירושלים (07/10/2009) |
| 3. חוויה אנושית - הצגה מעולה שבמעולות
| | | | מדהים, חכם, מעורר, בועט, תובע, כואב, מצחיק, עצוב, אמיתי, וכמו הצגה טובה באמת, חוזרים הביתה עם שיעורי בית, עלינו, על החיים שלנו.
הוסף תגובה | | | | |
| אריק , ירושלים (02/02/2009) |
| 2. מחשבות על אהובת הדרקון. עדיף לקרוא אחרי שהייתם בהצגה, (אז תהיו!)
| | | | ובכן.
התיישבתי בתיאטרון החאן ביחד עם כל הירושלמיות האריסטוקרטית וחיכיתי לעוד הצגה.
היא בטח תהיה מצחיקה, חשבתי, אבל בכל זאת בועטת, ועם איזה רגע שיא מרגש. יהיו בה כל מיני אפקטים, קונצים, התחכמויות, חשבתי לעצמי, אבל אני צופה פשוט ואת זה אני אוהב. הם ילכו רחוק, חשבתי לעצמי, אבל לא רחוק מספיק, כמו תמיד.
ואז ההצגה התחילה.
אדם עולה, מספר סיפור, וההצגה עושה בו כרצונה. זה מצחיק, יש גם שיר, הכל מפוכח, חאני כזה, לועג להכל ובכל זאת, זה מתקדם טוב, יפה, נוקב. כמה עלובים החיים, חשבתי לעצמי.
אבל ההצגה חייבת להימשך.
קקפוניה מרהיבה של סמלים מתלבשת על העיניים. שוזרת את עצמה בעדינות אגרסיבית.
בקבוק קטן, שהופך לבקבוק גדול, שהופך לבקבוק של יין, שהופך לבקבוק זכוכית.
שלושה גברים מול שלושה ראשים של דרקון.
אדם, מול עצמו כשהוא צעיר ויפה, מול האבא שלו, המתפוגג.
אישה, מול עצמה כשהיא צעירה ויפה, מול האמא שלו, המתפוגגת.
ההצגה, מול החיים, מול היושבים באולם, מולי.
היד הרועדת של האישה, מול היד העלובה של ויצמן.
וגם ויצמן. ויצ-מן, כלומר, אדם יושב. יושב באולם, יושב בהצגה, יושב בחיים, יושב.
הצגה מדהימה. חכמה. מתכתבת. ובכל זאת.
ובכל זאת.
האם זו המסקנה שאיתה אני רוצה לצאת?
למה הפתרון הסופי של ההצגה הוא ההצגה עצמה? למה ההפי אנד של הסיפור הוא בעזרת ההצגה? למה תיאטרון לא יכול ללכת עד הסוף ולומר – נכון, החיים עלובים, בנאליים, לא נוצצים, וזה בסדר! כי ככה זה בחיים. למה בסופו של דבר, יצאתי מההצגה, ישבתי ברחבת החאן הצוננת על סיגריה וראיתי את כל השחקנים יוצאים בלבוש אזרחי הביתה, לנשים האפורות-אפריוריות שלהם, לחיים, עם מבט מבויש של – אולי בעצם שיקרנו בהצגה הזאת. כי בסוף כל הצגה, ותהיה זאת ההצגה הטובה ביותר (וזאת באמת ההצגה הטובה ביותר), עדיין יש חיים, והחיים, כמו שאומרים, חייבים להימשך.
ואולי, במקום לחפור את כל דברי אלו נסתפק בעובדה שטרם ראיתי הצגה מעוררת כלכך, משקשקת כלכך ומרגשת כלכך, וביום ראשון האחרון זה קרה. אז תודה.
הוסף תגובה | | | | |
| 1. חזרתי מהבכורה
| | | | פשוט הצגה מופלאה.
חסרים קצת טאצ`ים אחרונים, אבל בכל זאת מדובר באחת ההצגות הטובות שעלו בחאן.
הוסף תגובה | | | | |
|
|
|
|