|
|
|
 |
הצגות שונות |
 |
|
|
|
| |
|
מחכים לגודו - תיאטרון יפו |
|
|
|
|
|
| |
מאת: סמואל בקט
תרגום: אנטון שמאס
בימוי: אילן רונן
ע. במאי: אילאיל סמל
תאורה: חיליק אורגל
משתתפים: דורון תבורי, מנשה נוי, מורד חסן, רסאן אשקר |
משך הופעה: כשעה וחצי
|
|
|
|
"מחכים לגודו" עוסק בעולם ללא אלוהים, שאין בו משמעות ובעיקר אין בו תקווה.
סמואל בקט, שכתב את המחזה בשנת 1949, שנים אחדות אחרי מלחמת העולם השנייה, ביטא בו חרדה קיומית של עולם הנמצא על סף קריסה.
התקופה ההיא מזכירה לבמאי אילן רונן את ימינו אנו: "המחזה מוצג כעת בתקופה שהעולם כולו נמצא במערכת היגיון לא הגיונית", אומר רונן, "יש תחושה של אבסורד ובלבול גדול. אנשים מתהלכים בתחושה שהכל יכול להתפרק בן לילה".
עלילת המחזה נפרשת על פני יומיים. על תלולית בדרך שוממת ממתינים לגודו שני נוודים, אסטרגון וולדימיר. הם לא זוכרים את עברם, לא יודעים אם כבר חיכו לגודו במקום הזה, ומתווכחים ביניהם אם יגיע בסוף, או שמא עדיף להתאבד. למקום מגיעים גם האדון פוצו ומשרתו לאקי, הקשור אליו ברצועה. כשהם עוזבים, לאחר נאום מבולבל של פוצו וריקוד עלוב של לאקי, נותרים הנוודים בשיעמומם.
בסיומו של היום מגיח נער ומודיע כי גודו לא יבוא היום, אבל מבטיח שיבוא מחר. היום השני כמעט זהה ליום הראשון, חוץ מפוצו שהפך עיוור ולאקי שנהיה אילם: ולדימיר ואסטרגון עדיין מחכים לגודו. גם בסיומו של יום זה מגיע השליח של גודו ומודיע כי לא יגיע היום, אלא מחר.
רונן מביים זו הפעם השלישית את מחזהו של בקט. לראשונה ביים אותו ב-1984 בתיאטרון חיפה, בהשתתפות מכרם חורי כאסטרגון, יוסוף אבו ורדה כוולדימיר, אילן תורן כפוצו ודורון תבורי כלאקי. ההצגה שתפישתה התיאטרונית היתה פוליטית והועלתה אז בעברית וערבית, זכתה להערכה רבה והועלתה בפסטיבל מנצ'סטר ב 1994. ההפקה השנייה הייתה בתיאטרון הבימה בשנת 2002.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|