פסטיבלים - לדבר עם (בית צבי)

תגובת גולשים (1 תגובות)

1. סיפורים קטנים שבאים מן הלב


	אין הרבה הצגות שהן מונולוגים. פעם ראיתי ב"הבימה" את "אמבטיה, מיטה, פארק" וראיתי גם בתאטרון בית-צבי את "גבעת ספון ריבר". בעוד ש"אמבטיה, מיטה, פארק" הראתה מונולוגים של אנשים שעברו חוויות טראומטיות ו"גבעת ספון ריבר" הייתה בעיקר תככים ביישוב פרובינציאלי בארה"ב, "לדבר עם" הביאה דווקא משהו אחר לגמרי - היא הראתה את החלומות והפנטזיות. בהצגה הזו לא הייתה תפאורה וכמעט כולה נבנתה על הכשרון של השחקניות (והיה הרבה). ישבתי בקהל והתחברתי מאוד לסיפורים השונים. מס` קטעים שדיברו אלי יותר: הסיפור של התלאים על אישה רגילה לכאורה שחיה כאילו בעולם הרגיל אבל יש לה גם עולם משלה (ארץ עוץ), הסיפור על הנערה שרוצה לישון במקדונלדס בלילה כשאין שם אף אחד והמקום מבוזבז לדבריה בשעות האלה ואומרת "החלומות שלנו הם שעושים אותנו למה שאנחנו" וה"הפלסטיק הוא ההוכחה שיש נצח", הסיפור על השחקנית שרוצה שיהיה שוויון בינה לבין הקהל ושהוא גם יחשף בפניה ובעיקר הסיפור על הסימנים שמי שאין לו סימנים הוא משמעמם ובן-אדם שיש לו סימנים הוא כמו ריקמה והאהבה היא בעצם לגלות את הסימנים אחד של השני. זו הצגה אחרת שעוזרת לנו להתבונן פנימה גם למקומות שלכאורה אין בהם עומק והם נראים כמשעממים - אבל כשמתבוננים באמת אז מגלים בעצם ששם ובעיקר שם טמון הקסם והיופי הטהור והאמיתי. הוסף תגובה

רוני , (30/12/2009)