|
|
|
דרמה |
|
|
|
|
|
Alone in Berlin |
לבד בברלין |
|
|
|
|
|
|
שחקניות: אמה תומפסון, דניאל ברוהל, ברנדן גליסון, מיכאל פרסברנדט |
|
|
|
|
ברלין, 1940. אוטו ואנה, זוג ממעמד הפועלים מקבלים יום אחד הודעה על מות בנם היחיד במלחמה. בעקבות הבשורה המרה, הם מחליטים לצאת כנגד המשטר הנאצי בדרך יחודית: השתלת גלויות אנונימיות בכל רחבי העיר שיוצאות נגד היטלר ופעולות המשטר הנאצי. מה שהתחיל מגלויה אחת בחדר מדרגות הופך לקמפיין מחאה ענק, שהצליח לא רק להגיע לאלפי תושבים, אלא גם להוציא את בכירי המשטרה משלוותם במשך חודשים ארוכים.
אנגלית, תרגום לעברית
ביקורות דבר אחד בולט וניכר לעין כבר מההתחלה. הבחירה בשני שחקני אופי מעולים כגליסון ותומפסון, מעניקה כוח לדרמה המתפתחת כתוצאה מפעילות בני הזוג, המסכנת אותם. יחד עם זאת, מהרגע שבו מתחילים השניים להפיץ את הגלויות, הסיפור קצת נתקע ולא מתקדם בקצה הראוי, כאילו פועל בניוטרל, מה שפוגם בדינמיקה וברצף של הסרט. הסיפור הקולנועי סובל מחוסר יציבות, יש בו יותר מדי עליות ומורדות, והסרט לא מתפקד כיחידה קוהרנטית מגובשת והדוקה מספיק. אתה יוצא ממנו כשרק חצי תאוותך בידך.
נחום מוכיח, הבמה
|
|
|
מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
תגובת גולשים (1 תגובות) | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 1. מבט אחר על הסרט לבד בברלין
| | | |
"לבד בברלין "של הנס פאלאדה הוא ספר גדול.ההצגה ב"הבימה "פושרת בשל נאמנות מוגזמת לטקסט ,הסרט בזהירות הראויה ותוך שמירת נאמנות לעצמו
יוצר ומקרין איכויות ייחודיות שמן הראוי להבליטן
מן הרגע הראשון מכונן הסרט אווירת אימה שלא מרפה מן הצופה [הרגיש ] אף לרגע. עיצוב הסרט מושתת על פיסות חיים נורמליות וטירוף מערכות בו זמנית.
לכאורה החיים בברלין עפ הסרט נעים על פסים מתוקנים אך הנוכחות המתמידה של לובשי מדים הצצים מכל זווית [צילומית]אפשרית ואוירת החשדנות והפחד
בונים עולם מסוייט לעיני הצופה. הצבעים החומים אפורים עם כתמי הצבע האדומים של צלבי הקרס וכתמי הדם יוצרים סביבה מאויימת ומאיימת
גם אם הסוף ידוע(הסיפור נלקח מתיקי הגסטפו) הצופה ,בעזרת השליטה של הבימאי בקצב הקולנועי ,משהה את המהלך הדטרמינסטי,
זה הנתיב הידוע גם לדמויות הראשיות בסרט ,הפועלות מתוך בחירה מלאה וזוכות לתחושת חירות משכרת המאיצה בהם להמשיך ולמצות את מרדם עד תומו.
שני השחקנים[ ]בהדרכת הבימאי ממלאים תפקידים שנתפרו עבורם תסריטאית ומשחקית כאחד בסוג של חסד אמנותי נדיר.
משחקם המרוסן עובד פנימה ולא החוצה ומטעה צופים אחדים [ ומבקרים]לחשוב שהמשחק פלקטי על רקע תסריט פלקטי.
מי שרגיש לתת -גוונים במשחק,לתת -טקסט בתסריט יזהה כיצד השניים יוצרים בועה אנושית עם קשר סמביוטי ביניהם וללא הפגנת רגשות מוחצנים
מול המנגנון הנאצי האוטומטי,המריונטי,המכני והמשוחק בהתאם.לשחק "אין רגשות" לבד מן הרגש הפאשיסטי של נאמנות גורפת לשלטון הוא לא דבר פשוט.
לעומת מנגנון הירארכי המפעיל טרור ואימה פועל הזוג ומנווט עצמו בתוך לבירינט הטרור כשהם אחוזי דיבוק החירות בצירוף שיקול דעת ונקיטה באמצעי זהירות מחושבים
עד הפרט האחרון.האירוניה המרה אולי אפילו אירוניה טראגית הם הולכים בעינים עצומות לרווחה לקראת סופם ההירואי
רגעי האחווה,הסולידריות,האהבה,השליחות של לוחמים אנטי פאשיסטיים כמעט בעל כורחם תואמים לצו האמת שבלבבם משוחק עי.... .
בצורה המעוררת התפעלות. תנועת המצלמה והעריכה הכמעט "קליפית "יוצרת ניראות של צילום הנעשה כאילו במצלמות נסתרות או במעבדות הצילום של הגיסטפו .
המצלמות "הבלתי נראות "מצלמות כל מה שזז[מפני שהאח הגדול צופה בכולם] כשבמהלכן העדשה לוכדת את השניים זמן מה לפני שילכדו עיי המשטרה.
ברור לצופה שדינם נגזר מהשנייה הראשונה ,שהצופה מזהה את כוונתם.משחקם של השניים מצליח לכלוא בתוכו את הניגוד הבלתי אפשרי
בין הסיכון המוחלט שהם לוקחים על עצמם לבין אשליית החסינות שלהם.
מצב זה מעורר בצופה תחושת אימה עוצרת נשימה.המשפט וההוצאה להורג נחסכים מן הצופה ונרמזים בקצרה וכך נמנעת במודע הנפילה לתבניות מוכרות ולעומתה
מופגנת בסרט האמירה שלא המשפט ולא גזר הדין חשובים כאן אלא יכולתם הנפשית של הזוג לקבל את הדין ובחילוף תפקידים ,פרי הניווט של הבימאי,בין השופטים לנשפטים.
מסיומו של הסרט עולה(גם על רקע הבסת הנאציזם) כי השיפוט האולטימטיבי הינו של הזוג מברלין .הם הם השופטים את חברתם,מדינתם,שכניהם וחבריהם על קרנפיותם המבהילה.
הסרט הוא בעל עמידה הן בזכות חרות היצירה ןהן בזכות האמירה החדה שלו המופנית לבני הדור הזה בעולם ובארץ :
פאשיזם היא מחלה מידבקת וחברה חפצת חיים גודעת את "ניצני הפאשיזם" בעודם באיבם.
מנשה בן מאיר
benmena@bezeqint.net
הוסף תגובה | | | | |
מנשה בן מאיר , (06/10/2016) |
|
|
|
|