|
|
|
ביוגרפיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שחקניות: נטלי פורטמן, פיטר סארסגארד, גרטה גרוויג, מקס קסלה, בת` גרנט |
הופעה ראשונה: 2016 ארץ מקור: ארה"ב
משך הופעה: שעה ו-40 דקות
|
|
|
|
סיפורה של הגברת הראשונה של ארה"ב, ג'קלין קנדי, במהלך האירועים שאחרי ההתנקשות בבעלה, ג'ון פ. קנדי, ב-1963.
אנגלית, תרגום לעברית
ביקורות הבמאי הצ'יליאני פבלו לארין חתום על סרטים ראויים כמו "לא" ו"נרודה", והמעבר להוליווד ב"ג'קי" עבד לו טוב, אם כי לא עד הסוף. התסריטאי נואה אופנהיים נטל את ההשראה לנראטיב הפיקטיבי ברובו שחיבר, ולסיפור הרקע – של עיתונאי המשוחח איתה ומלווה אותה ביומיים הגורליים האלה - מריאיון שהעניקה למגזין LIFE שבוע לאחר הרצח. יש במעקב אחר המסע הקצר שלה, מהרצח ועד ההלוויה, משהו רפטטיבי, חופר, שנדמה כמו מוצג שוב ושוב, בכל מיני ורסיות. ייתכן גם שהעיסוק המאסיבי בכלל, ובקולנוע בפרט, באירועי ה-23 בנובמבר 1964, הופך את היצירה הזו לתחושתי לכרוניקה קצת לעוסה, אף כי היא מובאת כאן מזווית שאותה לא הכרנו. לארין התאמץ ככל יכולתו ליצור סרט מסוגנן, עם מעברים לא תמיד צפויים בין זמנים ואירועים, שכאילו גורמים לאיבוד אוריינטציה אצל הצופה, בהשאלה למה שעבר על ג'קי בימים הטרופים האלה. וזה מצליח לו חלקית בלבד. אין ספק שנטלי פורטמן עשתה עבודה יסודית בתחקור ג'קלין קנדי, אופן דיבורה, המחוות הגופניות שלה, הליכתה האריסטוקרטית הגאה ושאר פרטים אישיים שאפיינו אותה - ומשחקה לא פחות ממעולה. עם זאת, אני עדיין מתקשה לראות בה את ג'קי קנדי. ומילה טובה ללארין: כאאוטסיידר הוא התייחס בכבוד ענק למיתולוגיה האמריקנית הזו ודאג שכל שחזורי התקופה ואירועיה ייראו נאמנים למקור. השורה התחתונה: למרות הבעיות שמצאתי בו, וההסתייגויות המסוימות שציינתי, שווה לצפות בסרט הזה.
נחום מוכיח, הבמה
|
|
|
מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|