|
|
|
הסטורי |
|
|
|
|
|
Woman Walks Ahead |
אישה צועדת קדימה |
|
|
|
|
|
|
שחקנים: ג`סיקה צ`סטיין, סאם רוקוול, מייקל גרייאייס, סיארן הינדס, ביל קאמפ |
הופעה ראשונה: 2017 ארץ מקור: ארה"ב
משך הופעה: שעה ו-41 דקות
|
|
|
|
בשלהי 1880 עזבה האלמנה קתרין ולדון את חיה הנוחים בניו יורק ויצאה למסע להגשים את חלומה ולהפוך לציירת. היעד שלה הוא יערות דקוטה, שם היא פוגשת בצ'יף אינדיאני בעל מוניטין מאיים ובחייל אמריקאי שמשימתו להשתלט על אדמת האינדיאנים. מערכת היחסים שנוצרת בינה לבין הצ'יף חושפת בפניה אמת היסטורית שלא הכירה, ופותחת את ליבה מחדש למחילה ולאהבה.
ביקורות מקריאת חומר ביוגרפי על קתרין וולדון נוכחתי לדעת שהסרט לא דייק עד הסוף בתיאור חייה של האמנית והאקטיביסטית למען האינדיאנים במחיצת שבט הסו. אבל הצורך להרכיב תסריט בעל טריגרים דרמתיים הוא מהלך מקובל בקולנוע ובמקרה זה השינויים שנעשו סבירים. המהלך שחווה קתרין במעבר מלב הציוויליזציה האמריקאית, ניו-יורק המתפתחת של סוף המאה ה-19, לערבות דקוטה הפראיות, שם עדיין מתנהל מאבק בין הצבא הפדרלי והשבטים האינדיאנים, הוא שינוי קיצוני. היא אמנית ליברלית, פתוחה, סקרנית ומוכנה לספוג תרבות חדשה. אבל אנשי הצבא שמלווים אותה לשמורה הם ברובם טיפוסים גזענים וצרי אופקים והאינטראקציה שלה איתם לא נעימה לה. דווקא עם "השור היושב" היא מוצאת די מהר שפה משותפת למרות ההבדלים התרבותיים התהומיים ביניהם. ומערכת היחסים הלא מובנת מאליה שנרקמת ביניהם היא לב-לבו הפועם של הסרט, והבמאית ווייט מיטיבה לשרטט אותה וליצור סרט טעון וקצת אפל ואניגמטי. ג'סיקה צ'סטיין היא שחקנית שאני מאוד אוהב. אין לה מניירות, היא מאוד ממוקדת ועניינית וכל דמות שהיא בוחרת לגלם נראית כתפורה עליה.
|
|
|
מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|