|
|
|
ביוגרפיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שחקנים: אוסטין באטלר, טום הנקס, קודי סמית - אוליבמק`פי, ה דג`ונג |
הופעה ראשונה: 2022 ארץ מקור: אוסטרליה , ארה"ב
משך הופעה: שעתיים ו-39 דקות
|
|
|
|
סקירת חייו של אלביס פרסלי, מילדותו בטופלו, מיסיסיפי והפאזות השונות של פעילותו בעולם המוזיקה. תחילה הופיע אלביס (אוסטין באטלר) בזירת הקאנטרי ובהמשך באה פריצתו הגדולה כזמר רוקנרול בממפיס, בהשראת אמני הריתם אנ' בלוז השחורים (ריצ'רד הקטן, בי.בי קינג, מהליה ג'קסון ועוד). שם הוא פיתח את העינטוזים ותנועות האגן שלו, שנתפסו כמגונות והפכו אותו לילד הרע של הרוקנרול, אך הכניסו להיסטריה המוני מעריצות נלהבות. ואז פרץ לחייו קולונל טום פרקר (טום הנקס) שהצליח להשתלט על החיים והקריירה של האמן בעל הקול הייחודי והופעת הבמה הכריזמתית ולהירתם לקידומו, מה שהפך אותו לאמרגן על כל-יכול. פרקר גרם לאלביס להתגייס לשירות בצבא ארה"ב בגרמניה, על מנת למוסס את תדמית "הילד הרע" ולהפוך אותו לגיבור אמריקני שמאחוריו שירות מכובד בצבא. לאחר מכן הוא ניסה להפוך אותו לכוכב הוליוודי. אלא שהסרט מתמקד בקריירה המוזיקלית שלו ובקשר הסימביוטי ביניהם, שידע לא מעט עליות ומורדות. אלביס מתחתן עם פריסילה (אוליביה דה יונג), נולדת להם בת, אחר כך היא עוזבת אותו עם בתם, בגלל בגידותיו והתמכרותו להמון סמים ותרופות מרשם נרקוטיות. כל פעם שעולה הרעיון לקיים סיבוב הופעות בינלאומי, קולונל פרקר מטרפד לו את התוכניות ובמקומן מארגן לו סיבובי הופעות אינסופיים בלאס וגאס וברחבי אמריקה. אלה מאדירים את אלביס והופכים אותו למיתוס https://www.youtube.com/watch?v=yMpUcKyqQaw
ביקורות את הקולנוע הססגוני-צבעוני-מרהיב של הבמאי האוסטרלי באז לורמן אנחנו מכירים מהסרטים "רומיאו וג'ולייט", "מולין רוז'", "גטסבי הגדול" ו"אוסטרליה". אין ספק שהוא ניחן בעין מיוחדת וביכולת לתת פרשנות מיוחדת משלו לנראטיבים שבהם הוא מטפל. אלא שבמקרה של "אלביס" הוא הלך לטעמי רחוק מדי. אלביס הוא אייקון בינלאומי מיתולוגי, מה שמחייב, גם אם לוקחים חלק מסיפור חייו ועושים לו טוויסט בעלילה, שיהייה בכך היגיון כלשהו. הסרט הזה יותר מדי היסטרי ומוקצן במובנים רבים, וזה לא לזכותו. בחלקו הראשון לורמן מפגין את הווירטואוזיות הפנומינלית שלו בבימוי, צילום ועריכה מסחררת - בתיאור אלמנט הנעת האגן ואזור החלציים הפרובוקטיבי, בזכותם התפרסם אלביס לא פחות מאשר בזכות קולו הגדול. לורמן גם מתאר במיומנות את ההשראה הגדולה אותה ספג מאמני סול וריתם אנ' בלוז שחורים פופולריים, נוסח ריצ'רד הקטן ואחרים.
קולונל טום פרקר, שהפך למנהלו האישי של אלביס, היה פייק, מתחזה אמיתי. הולנדי שנכנס לארה"ב באופן לא חוקי ולא הסדיר מסמכים עד יום מותו, אך הצליח לבסס לעצמו שם של מנהל אמנים וכשפגש באלביס הפך אותו לפרויקט אישי בלעדי. עד היום לא ברור כיצד אלביס אפשר לו ברוב תמימותו להכתיב לו מהלכים אמנותיים ולמנוע ממנו לאורך כל הקריירה לצאת לסיבובי הופעות בחו"ל. אין לי מילה רעה לומר על האופן בו מגלם אותו טום הנקס, אבל אפיונו הקריקטוריסטי של פרקר מוגזם מאוד לטעמי. בבסיס הסרט מערכת היחסים שלו עם אלביס, בני משפחתו והסובבים אותו, והמניפולציות שהוא מפעיל עליו שוב ושוב. הסרט מובא מנקודת ראותו של פרקר, אבל מדי פעם הוא הופך צד ואלביס הוא זה שמגולל את סיפורו, והדבר יוצר בלבול וחוסר יציבות בקונספציה. משחקו של אוסטין באטלר טוב למדי, כשהוא מחקה באופן כמעט מושלם את כל המניירות של אליל ההמונים, אבל כמי שגדל על אלביס בזמן אמת באטלר נראה לי לעיתים מנייריסטי מדי ומלאכותי. מה גם שבסוף הקריירה שלו נראה אלביס שמן, תפוח ומתפוצץ בתוך החליפה הלבנה שלו, אבל בסרט הוא נשאר רזה למדי. ובאשר לעובדות ההיסטוריות. אלביס ניהל קריירה קולנועית שכללה יותר מ-30 סרטים (בין 1956 ו-1969) כשחקן, ובסרט הדבר מתבטא בסצנות בודדות, באזכור קשר שהיה לו עם נטלי ווד ושאיפתו להיות שחקן נוסח ג'יימס דין. בריאיון לטלוויזיה אמר טום הנקס שאלביס הוכיח שהוא שחקן דרמתי טוב בארבעת הסרטים שעשה לפני שטס לשירות בצבא ארה"ב בגרמניה, ובשלושת הסרטים שעשה לאחר מכן (בהם "Wild in the country"). אלא שהם הפכו לכשלונות קופה מהדהדים ואילצו אותו לחזור לעשות סרטים המהדהדים את הקריירה המוזיקלית שלו, בהם הוא "אלביס": שר, מנענע את הישבן ומגלם את הגבר שובר לבבות הנשים ("קינג קריאול", "רוק בבית הסוהר", "בנות! בנות! בנות!", "קיד גלאהד", "זה קרה ביריד העולמי", "עליצות באקפולקו" ועוד) אגב, הפוסטרים של כולם היו מצוירים והוא נראה בהם כמעט תמיד כשהוא אוחז בגיטרה. אגב, אלביס ניהל מערכת יחסים רומנטית משמעותית, בת כשנה, עם אן מרגרט )"ידע הבשרים", אופרת הרוק "טומי"), שחקנית וזמרת ממוצא שוודי שכיכבה לצדו בסרט "ויוה לאס וגאס". אין לכך כל אזכור בסרט. אז מכל הסיבות האלה הסרט "אלביס" (שהקרנתו הראשונה הייתה כסרט החותם את פסטיבל קאן) נראה לי בעייתי ולא מספיק טוב. עדיפות בעיניי ביוגרפיות יותר שמרניות ומדויקות של אמי מוזיקה, כמו "רפסודיה בוהמית" ("קווין"), "ריי" (ריי צ'רלס) ו"הולך בדרכי" (ג'וני קאש).
(נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|
|
מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|