בעוד הצלם והצייר צאק קלוז מצייר את דיוקנו על בד ענק במשך 82 יום, מציירת הבמאית את דיוקנו הקולנועי. הוא מכין תצלום פולארויד ענק של פניו, אותו הוא מחלק למשבצות קטנות רבות, ולאט לאט ממלא בהן את הבד.
בניגוד לפורטרטים אחרים, הפעם הוא בחר בצבעים עליזים. אולי כניסיון לגוון את תדמיתו ידועת הסבל של מי שמרותק שנים רבות לכסא גלגלים בעקבות שבץ מוחי, ומוביל בקושי מסוים את ידו המציירת.
לצד הציור ההולך ולובש צורה ומשמעות, מביאה הבמאית את בני דורו וחבריו האמנים, ויוצרת דיוקן של חוג הציירים בניו יורק בשנות ה-70 וה-80.