חמשת שחקני תהל במרכז הגאה יוצאים בעקבות רוצח אחד, שני הרוגים, מיליון שאלות, אפס תשובות.

נדמה שדווקא לאחר פיענוח הרצח, דממה.

זו הזמנה כנה ליצירה בה יש כאב חשוף, ונשאלות שאלות שצפות לנוכח החשש שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו דבר.

"וגם היום אני מפחד מהשקט הזה. שקט לבן, של אחרי סערה, אבל בעצם מבשר שזאת רק ההתחלה, שעוד לא ראית או הרחת או שמעת או נגעת או הרגשת כלום" (מתוך ההצגה).