|
|
|
 |
בית הספר בית-צבי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
תאום אמנותי: אורי רובינשטיין
מאת: אמנדה וויטינגטון
נוסח עברי: שיר פרייבך
בימוי: אורלי רביניאן
תעתוק וניהול מוזיקלי: מאיה פלג
תחקיר ועריכה: מירב נתנאל
תמליל: נגה מילשטיין
עריכה מוזיקלית: אורלי רביניאן
סאונד: שירלי שיר
הדרכת שפה: שושיק שני |
| משתתפים: תלמידות השנה השלישית מחזור מ"ז |
|
|
|
|
1964. אנגליה. מארי אדמז, בת-טובים בת 19, עם אוסף תקליטונים מרשים ובטן בחודש שביעי, נשלחת ל-"סיינט סייבור", מעון לנערות המנוהל בחסות הכנסייה. שם תשהה עד הלידה.
לראשונה רחוקה מהוריה, ביתה ומכל מי שנדמה לה שהיא, היא צריכה להתמודד עם הבושה, הכשלון והידיעה הבלתי-נסבלת שעל אף הרגשות האמהיים שמתפתחים בה בטבעיות במהלך ההריון, היא תצטרך לוותר על התינוק ולמסור אותו לאימוץ.
למרות המשמעת הקפדנית, המאבקים באם הבית הנוקשה והסוף הידוע מראש, מארי וחברותיה החדשות, שעולם שלם של מעמד ונסיבות מפריד ביניהן, מנסות ליצור מציאות חלופית. בהשראת הכוכבות הגדולות של מצעדי הפזמונים של התקופה, מה"רונטז" ועד ה"סופרימז", הן בורחות אל עולם פנטסטי של תום ושמחת נעורים, בו האהבה בסוף תמיד מנצחת.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (2 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 2. הייתי והתרגשתי
 | |  | | הייתי בהצגה ופשוט נהניתי, מרגש פשוט ומלא ביקורת חברתית מעוררת מחשבה.
הביקורת על ההצגה בדה-מרקר (נוי) קולעת לתחושה איתה יצאתי מהאולם.
מומלץ בחום
ארגוני נשים למיניהם מוזמנות בהחלט.
מקסים ופשוט!
הוסף תגובה | |  | |  |
| מתי , תל אביב (04/02/2009) |
| 1. הצגה אצילית ומרגשת
| | | | הקשר שנוצר בין אם לתינוקה בזמן ההריון הוא קשר אלוהי והלידה היא מימוש של הקשר הזה - כמו חתונה. אבל איך אפשר שכבר בתחילת הקשר נקבע שבמקום חתונה יהיה טקס גירושין? ההצגה `בי מיי בייבי` מכניסה אותנו לקשר הבעייתי הזה - הקשר הכי טבעי בעולם שנסיבות מלאכותיות (כסף, מעמד חברתי, רצון הממסד לתת ילדים לזוגות מבוססים שלא הצליחו, סטיגמות) מנצחות אותו. השחקניות נתנו ביצוע יפה מאוד. רותם רוטשילד הייתה כל-כך טובה וממש הצליחה לגעת ולהיכנס לנשמה, נוגה מילשטיין נתנה ביצוע מצויין, תמר גוטמן וענת ששון היו משכנעות מאוד ונעמה נבט ודוריס נמני היו חמודות ונתנו דמויות תמימות ואמינות המעוררות חמלה ורצון להושיט אליהן יד תומכת. ההצגה הזו לא הזכירה לי הצגות אחרות שראיתי והיא הראתה גם את ההסחה שעוזרת להתמודדות, את הבושה, את הסודות ואת האיפוק הרב ואולי אולי יש בה גם אמירות סמויות שלעיתים הרצון לגונן משיג את התוצאה ההפוכה והרצון להיות מקובלים הופך אותנו לשבויים במקום לחופשיים.
הוסף תגובה | | | | |
|
|
|
|