המחזה מקווה מאת הדר גלרון, עוסק בשבע נשים הנמצאות על קשת רחבה ביחסן אל האמונה היהודית: חרדיות, מסורתיות וחילונית אחת. המשותף לכולן הוא מקום המפגש, המקווה, שבוע לאחר גמר הווסת. בדרך כלל, במחזוריות של אחת לחודש (בתקופת המחזור האישה הינה בנידה על פי ההלכה היהודית ואינה מותרת במגע עם בעלה עד אחרי ספירת 7 ימים נקיים וטבילה במקווה). אמנם מקום המפגש מסמל את הדת היהודית, אך לא כל הדמויות הפועלות בו זהות במידת דתיותן או בתפיסת עולמן, מה שמהווה מקור לחיכוך ולחוסר הסכמה בין הנשים.
מקווה, תיאטרון נתניה, תמונת יחסי ציבור
מערכות היחסים שנוצרות בין הנשים חושפות בהדרגה את הסודות. בד בבד עם חשיפת גופותיהן של הנשים הטובלות במקווה נחשפים גם הסודות והשקרים בעולמן של הנשים הדתיות, החיות בחברה שמייעדת להן תפקיד מוגדר ואינה מתייחסת לצורכי הפרט. כל הדמויות נתונות במצב כזה או אחר של כפייה.
ככל שהמחזה מתקדם סודותיהן של הנשים מתגלים. הן נאלצות לעמוד מול העולם שבחוץ ומול אנשי משמרות הצניעות, הבאים לקחת את חדוה לאחר שנמלטה מבעלה המכה שהעליל עליה כדי להחזירה הביתה. בתוך המאבק בין הנשים המסתתרות במקווה לבין הגברים הנמצאים בחוץ (בהצגה הם נשמעים במגפון). עד לסוף הטראגי שהוא בלתי נמנע.
מקווה, תיאטרון נתניה, תמונת יחסי ציבור