מחזאים
פרצה לתודעת הקהל עם ההצגה "ארורים", מחזה שכתבה וביימה כעבודת גמר במסגרת לימודי התיאטרון בלונדון, 1995. ה- Royal Court מיד אימץ את ההפקה ובעקבותיה התעוררה סערה ציבורית. למבקרים לקח זמן לעכל את החומר הנסיוני, הקשה והמבריק. התמיכה הממסדית המשיכה ללוות את קיין וההכרה לא איחרה לבוא. בתום חמש שנות יצירה, רגע לפני שמלאו לה 30, שנים במהלכן כתבה חמישה מחזות ותסריט לטלוויזיה, ביימה הפקות שלה ושל אחרים, ועברה אשפוזים חוזרים בבתי חולים פסיכיאטריים, שמה קיין קץ לחייה.
קיין היתה נפש מיוסרת שכתבה בפשטות ובנוקשות אודות העולם שראתה סביבה, עולם בו אלימות ואהבה שזורים זה בזה. היא עשתה מה שאיש בדורה לא הצליח לעשות: היא אמרה את שאין לאמרו.
המחזות של קיין מעוררים שאלות על הקשר בין גבריות לאלימות, על הדרך בה האלימות בבית יוצאת אל הרחוב, על משבר הגבריות, משבר האהבה ועל אבדן התקווה. הדמויות שלה ממשיכות לגרד שאריות חיים בין ההריסות, שהרי לא ניתן לדעת אמון ללא ספק או אהבה ללא שנאה.
|