סופרים
שמואל יוסף עגנון בן הרב רבי שלום מרדכי נולד בתשעה באב, ה` תרמ"ח (1888) בבוצ`אץ` שבמזרח גליציה. שם משפחתו היה צ`אצ`קס. מגיל שלוש עד גיל תשע למד בחדר. אחר-כך למד אצל אביו ש"ס ופוסקים וספרי מחקר, וממנו קיבל את רוב תורתו והוא הישרה עליו את רוח השירה. בל"ג בעומר תרס"ח (1908) עלה עגנון לארץ ישראל. באותה שנה פרסם את סיפורו "עגונות" ב"העומר", שהיה בעריכתו של ש. בן-ציון, וחתם עליו ש"י עגנון (מלשון עגונות), ומאז נקרא בשם זה.
בשנת 1912 הדפיס י"ח ברנר, ידידו ועורכו, את ספרו הראשון "והיה העקוב למישור". בשלהי אותה שנה יצא עגנון לברלין, ונשאר בגרמניה כל ימי מלחמת העולם הראשונה ועד שנת 1924.
בתקופה זאת גילה את הספרות האירופאית ובעיקר זו הגרמנית, הסקנדינבית והצרפתי, שהשפעתן ניכרת ביצירותיו. באותן שנים התוודע התוודעות קרובה לאישים אחדים שהטביעו רושם בל-יימחה על חייו ויצירותיו, וביניהם ש"ז שוקן, שהיה ידידו ופטרונו ולימים גם המו"ל שלו. בל"ג בעומר תר"פ (1920) נשא לאשה את אסתר מרכס, שהכיר בעת שלימד אותה ואת אחותה רבקה, שיעורים פרטיים בעברית. בשנת 1921 נולדה בתם אמונה, ושנה אחר-כך בנם חמדת. אחרי המלחמה עבד יחד עם מרטין בובר על קובץ סיפורי חסידים. בשנת 1924, ערב שבת לפרשת "לך-לך לארצך" עלה שנית לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
עגנון היה מעורה בחיי ירושלים, ובא במגע עם תושבי השכונות, תלמידי חכמים ובעלי מלאכה מעדות שונות – דבר המסביר את כוחה של יצירתו הירושלמית. הוא נפגש עם אנשים בעלי הכרה לאומית, שומרי מצוות וחילונים. היה לו שיח עם רבנים, והיו מהם ששלחו לו כתבי יד שלהם וביקשו את חוות-דעתו ושיפוטו. שמו נתפרסם בכל רחבי אירופה בזכות סיפוריו, שתורגמו החל משנת 1910 לגרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, שוודית, תורכית, הונגרית ועוד.
שנות ה- 30 היו התקופה הפוריה ביותר ביצירתו ובה התגבשו הרומנים החשובים שלו. ב- 1930 יצאו לאור בגרמניה, בהוצאת "שוקן" כל כתביו; ב1932- החל להתפרסם סיפורי "ספר המעשים"; ב- 1934 הופיעה הנובלה "בלבב ימים", שזיכתה אותו ב"פרס ביאליק" לאותה השנה. ב1935- הופיע סיפור פשוט; ב- 1938 ראתה אור האנתולוגיה "ימים נוראים" ונדפסו בהמשכים פרקי הרומן "אורח נטה ללון", שכונסו בשנת 1939 לספר. באותו עשור פרסם עגנון פרסים מתוך יצירתו האפית הרחבה על ארץ-ישראל של ימי העליה השניה – "תמול שלשום" שנתפרסמה במלואה בשנת 1945. בשנות ה40- וה- 50 המשיך עגנון לפרסם שורה ארוכה של ספרים וסיפורים וביניהם "הרופא וגרושתו" (1941), "עידו ועינם" (1950), "הדום וכסא" (1958). ב- 1950 הוענק לו בשנית "פרס ביאליק" ובשנת 1953 הופיעה מהדורה חדשה של כל סיפוריו.
יותר מכל סופר עברי אחר בדור התחייה נתנה עליו הביקורת העברית את דעתה. סיפוריו תורגמו ללשונות רבות, הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים מלבד "פרס ביאליק" שכבר הוזכר, וביניהם פעמים ב"פרס ישראל" (1954, 1958). תואר דוקטור כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (1958) וגולת הכותרת של הכבוד הרב שבו נתקבלה יצירתו – "פרס נובל" לספרות, שאותו קיבל ב- 1966 ביחד עם המשוררת היהודיה נלי זק"ש.
עגנון נפטר ב- 1970 והובא למנוחות בהר הזיתים, שבירושלים.
מקורות:
הערך "עגנון שמואל יוסף" האנציקלופדיה העברית, כ"ו, ע"ע 728 – 734.
ח` באר, "ש"י עגנון" מתוך תכנית ההצגה "שלמה ניצן מספר `המלבוש` ו`מזל דגים`, קוטלר-אשר הפקות, 1993, עמוד 4.
פרסומים שונים בהוצאת בית ש"י עגנון, ירושלים.
עגנון בעיני עצמו
"בן חמש שנים הייתי כשכתבתי את שירי הראשון. מתוך געגועים אל אבא כתבתיו. מעשה ונסע אבא ז"ל לרגל עסקיו. תקפו עלי געגועי עליו ועשיתי שיר. מכאן ואילך עשיתי שירים רבים. מכל השירים שעשיתי לא נשתייר כלום. בית אבא שהנחתי שם חדר מלא כתבים נשרף במלחמה הראשונה ונשרפו עמו כל שהנחתי שם. והאומנים הצעירים, החייטים והסנדלרים, שהיו שרים את שירי בשעת מלאכתם נהרגו במלחמה הראשונה, ואתם שלא נהרגו במלחמה, מקצתם נקברו חיים עם אחיותיהם בבור שכרו לעצם בפקודת האויב ורובם נשרפו במשרפות אושוויץ עם אחיותיהם שפיארו את עירנו ביופיין והנעימו בקולן המתוק את שירי."
(מתוך דבריו עם קבלת פרס נובל 1966 בסטוקהולם, כסלו תשכ"ז).
"לפי שעה אזכיר לברכה את המספר הנלבב ש'' בן-ציון שטרח עלי הרבה והדריכני בעבודת הסיפור. עד שלא באתי לארץ-ישראל כותב הייתי שבעה סיפורים ביום אחד ולא טרחתי עליהם לעבור עליהם ולתקן בהם אות. על-ידי ש'' בן-ציון הכרתי, שטוב פלפל חריף אחד מסמל מלא דלועים".
"שני לו שטורח עלי הרבה הוא י"ח ברנר. תמה אני על סופר גדול זה שנהג בי דין חבר והחזיק בידי כל הימים שדרתי בארץ ישראל… אלמלא ברנר היו נשארים רוב סיפורי גנוזים… יש מסיפורי שהיה ברנר קורא בדמע".
"אחר ברנר צריך להזכיר את ח"ן ביאליק מימי עלייתו הראשונה, שהראה לי חיבתו הגדולה, שהכירני לטובה וכיבדני נגד זקני עמי ונתן לי תקומה. פעמים הרבה הניח בגללי את גדולי יפו שבאו לשמו והיה מטייל עמי".
"ביפו זכיתי להכיר מקרוב את רבנו הגדול מרן אברהם יצחק הכהן קוק זכר צדקתו וקדושתו לברכה… יום אחד ישבתי לפניו תשע שעות רצופות, תשע שעות רצופות בלא הפסק. הוא זצ"ל היה מדבר ואני הייתי שומע. מצטער שלא זכיתי להבין את דבריו, אבל ידעתי שהיו עמוקים עמוקים".
(מתוך דברים שאמר בביתו של שלמה זלמן שוקן, אב תרצ"ח).
"לילה אחד בין פסח לעצרת באתי לכנרת … אותו לילה נפקחו עיני לבי וקניתי לי דעה חדשה. ואם עניינינו הקטנים שבארץ חשובים בעיני מכמה עניינים גדולים שבעולם אני מחזיק טובה לברל כצנלסון שהורני לראות מה שלא ראיתי ולהבין מה שלא הבנתי".
(מתוך מסת הספר על ברל כצנלסון, תש"ד).
"ולעניין חוסר מודרניות שבי, על כגון זה חייב אני להודות, שאיני הולך בחוקותיהם. אבל אף אני מורי ורבותי אף אני איני מנוקה מכל שמץ מודרניות, ואפילו איני רוצה להתמדרן המודרניות מתמרדת ורודה בי".
(מתוך: חמישים שנה, דברים בטכס חלוקת פרסי ישראל, אייר תשי"ד).
דבריו של עגנון קובצו והופיעו בספר "מעצמי אל עצמי", שנערך בידי אמונה ירון-עגנון וראה אור בהוצאת שוקן.
|