פדריקו פליני (1920-1993) הוא אחד היוצרים החדשניים שצמחו באיטליה של אחרי המלחמה.
ותר מכל במאי אחר, הוא שאב מתוך האוטוביוגרפיה שלו את ההשראה ליצירתו, ותרגם את המציאות של חייו לסוראליזם של סרטיו. פליני, שהחל את דרכו כחלק מן הזרם של הניאו-ריאליזם, התבלט בזכות הדמויות יוצאות הדופן והחוש הקומי האבסורדי, שייחדו אותו מיוצרים כמו דה סיקה ורוסליני. בשיא הקריירה שלו אימץ פליני סגנון פיוטי, ססגוני, יחודי ורב השפעה.
האהבה הראשונה של פליני, יליד רימיני, הייתה התיאטרון, ובגיל 12 ברח מן הבית לזמן קצר כדי להצטרף לקרקס. בזמן המלחמה, פטור משרות צבאי, הוא חיבר מערכונים לרדיו, פגש את אשתו לעתיד, השחקנית ג`ולייטה מסינה, ועבד כקריקטוריסט במסעדות ברומא. את הצעד החשוב הראשון בקריירה הקולנועית שלו עשה כאשר החל לעבוד עם רוברטו רוסליני, תחילה כתסריטאי ואחר-כך כעוזר במאי. הוא זכה למועמדות ראשונה לאוסקר כאחד התסריטאים של "רומא עיר פרזות".
ב-1951 ביים פליני את סרטו העצמאי הראשון, "השייח הלבן", ושיתף לראשונה פעולה עם המלחין נינו רוטה. סרטו "הבטלנים" מ-1953 היה הראשון שזכה להפצה בינלאומית. אחר-כך באו "לה סטרדה" ב-1954 ו"לילות כביריה" ב-1956. ב-1960 יצר פליני את סרטו המפורסם ביותר, "לה דולצ`ה ויטה", בכיכובו של מרצ`לו מסטרויאני, שעתיד להיות האלטר-אגו הקולנועי של פליני. ההצלחה המסחררת הותירה את פליני מותש, ובעקבות מחסום הכתיבה יצר ב-1962 אולי את סרטו הגדול ביותר, "שמונה וחצי". ב-1965, עם "ג`ולייטה של הרוחות", ביים פליני את סרטו הראשון בצבע. ב-1970 הוא עשה את "סטיריקון", ב-1972 את "רומא" וב-1974 את "זכרונות", ההצלחה הגדולה האחרונה שלו. פליני עוד יחזור עם "ג`ינג`ר ופרד" ב-1985 ו"אינטרוויסטה" ב-1987. סרטיו של פליני זכו בפרסים וכיבודים כה רבים, עד שצריך היה להקצות חדר מיוחד בביתו כדי להחזיק את כולם. לפני 10 שנים, יום אחרי שחגג חמישים שנות נישואין, נפטר פדריקו פליני. הוא היה בן 73 במותו.
|