מלחין/מלחינה
הלך לעולמו ב-28 במאי 2006, חודשים ספורים לפני יום הולדתו השמונים, לאחר מחלה קשה. הוא נולד בגרמניה בשנת 1926 ועלה ארצה כילד בשנת 1933. שנה לאחר עלייתו החל בלימודי כינור אצל הכנר רודולף ברגמן, ובשנת 1942 החל בלימודי קומפוזיציה אצל פאול בן-חיים. בשנת 1947 השלים את לימודי התואר הראשון בקומפוזיציה באקדמיה למוסיקה בירושלים בהנחייתו של המלחין יוסף טל.
לאחר מלחמת העצמאות, בה השתתף כלוחם בשורות הפלמ"ח, השתלם אורגד בלימודי קומפוזיציה אצל אהרון קופלנד בטנגלווד, ארה"ב.
הוא הושפע אמנם מרוח החדשנות של שנות הארבעים המאוחרות ושנות החמישים, אך לא דחה את המסורת המוסיקאלית. הוא חיפש לו דרכים ייחודיות משלו לשלב את השפה העברית, את המלודיה היהודית העממית ואת המוסיקה המקומית הארצישראלית בסגנונו האמנותי. רבות מאד הן היצירות הווקאליות שחיבר. התעניינותו במקורות הדת היהודית והשפה העברית על שלל רבדיה הובילה אותו אל הספרות ואל השירה המודרנית, והוא אף חיבר בעצמו שירה, פעמים רבות כרקע לחיבורה של יצירה מוסיקאלית פרי עטו.
כך הדבר גם ב"התייחדות ראשונה" שנשמע הערב.
במהלך שנות השבעים כיהן אורגד כמפקח הארצי על החינוך המוסיקאלי ותרם רבות לעיצובן של תוכניות לימודים חדשות ולכינונה של מערכת החינוך המוסיקאלי בבתי הספר התיכוניים. בשנת 1997 הוענק לבן-ציון אורגד פרס ישראל. רשימת יצירותיו כוללת קרוב למאה עבודות, ביניהן כמה יצירות רחבות היקף לתזמורת, למקהלה ותזמורת ואף מספר יצירות קאמריות. על אף המחלה הקשה שפקדה אותו בשנתיים האחרונות לחייו המשיך בחיבור מוסיקה עד יומו האחרון. הוא השלים שתי רביעיות כלי-קשת אשר השאירו רושם עצום על קהל המאזינים בביצועי הבכורה שנערכו בימי מחלתו ושוב לאחר מותו באפריל 2006.
בן-ציון אורגד היה אמן ואיש רוח, מורה דגול ויוצר חסר פשרות, שסגנונו תובעני הן מוסיקאלית והן טכנית. "הווה מתמשך" לתזמורת קאמרית היא אחת מיצירותיו האחרונות, ויש בה כדי לייצג את אישיותו המיוחדת ואת סגנונו הייחודי, שהלך ונעשה מרוכז, דרמתי ומסתורי, בלתי מתפשר. היצירה פותחת את הקונצרט ומוקדשת באהבה לזכרו.
"הווה מתמשך" הוא שמה של יצירתו התזמורתית האחרונה של בן-ציון אורגד. זהו שם טעון מאד לגבי המלחין, והוא מבטא את יחסו, מחשבותיו והבנתו על מושג הזמן. למעשה, "הווה מתמשך" הוא תרגום מאנגלית למושג הזמן "present continuous, זמן שאינו מצוי בשפה העברית. גם בחיי היומיום הרבה אורגד להשתמש במושג של "זמן הווה מתמשך", הווה שאליו העבר אך גם העתיד מתנקזים. הוא גם קרא לאחד מהטקסטים האוטוביוגרפיים שלו בשם "הווה מתמשך". ישנן משמעות וסמליות בכך שזוהי גם הכותרת של היצירה התזמורתית האחרונה שלו.
היצירה כתובה להרכב בלתי שגרתי של תזמורת כלי-קשת, פסנתר ושמונה כלי-נשיפה: פיקולו, חליל, אבוב, קלרינט, בסון, קרן, חצוצרה וטוּבּה. יש בה הרבה רגעים דרמתיים וסוערים, המתחלפים לעיתים במפתיע ברגעים חרישיים ומסתוריים. ציטוטים מרומזים מיצירותיהם של מלחינים קלאסיים, במיוחד בטהובן, מבצבצים פה ושם כמו זיכרונות אקראיים בנפשו של המחבר. הרעיונות אינם מתפתחים בצורה הקלאסית המקובלת,
אין ביצירה תחושה של התחלה ושל סוף, אלא של הווה הולך ומתמשך בו חוזרים שוב ושוב מספר רעיונות מוסיקאליים, בכל פעם במבע אחר. היצירה חוברה בשנת תשס"ג, 2002, ויצאה לאור על ידי המכון למוסיקה ישראלית במהלך שנת תשס"ה, 2005, בעריכתו של המלחין.
|