יליד אלכסנדריה, 1931 – יהודי-ספרדי גאה, בן לאם ממוצא ירושלמי ואב ממוצא תורכי-יווני-איטלקי שמשפחותיהם ירדו מצריימה כדי לשבור שבר.
מן העיר הקוסמופוליטית שהתגוררו בה ביחסי שכנות טובה בני לאומים רבים, הגיעה משפחתו לשכונת שבזי בת"א (ע"ע `הבית ברחוב שלוש`) כשמלאו לו 15 שנים. מהשכונה הוא עבר לחברת הנוער בקיבוץ מעברות ובשלהי שנות ה-40` נמנה על הגרעין שייסד את קיבוץ ניר יצחק.
ידיעת השפות הפכה אותו לפעיל עלייה כבר בגיל 18 אבל עם שובו ארצה נאלץ לעזוב על רקע השקפותיו הפוליטיות. הוא היה מזכיר הסניף הירושלמי של מפלגת השמאל הישראלית שהקים משה סנה. כמו אצל רבים וטובים, הנאום של כרושצ`וב בועידת המפלגה יצר גם אצלו שבר שהרחיק אותו מהשמאל הקומוניסטי. הרצון ליצור סרטים הוביל אותו בסוף שנות ה-50` לפאריס.
שמונה שנים פריזאיות חלפו על מזרחי עד שביים את הסדרה "לור" (1967), שנתיים לאחר מכן ביים את `אורח לעונה המתה` (1969), סרט הקולנוע הראשון שלו. מאז יצר 14 סרטי קולנוע וביים גם כמה סדרות טלויזיה והפקות תיאטרון. הקריירה שלו לכל אורך שנותיה מתחלקת בין ישראל לצרפת. בארץ ביים סרטים כמו `אני אוהב אותך רוזה` (1972)` אשר הוצג בפסטיבל קאן והיה מועמד לפרס האוסקר על הסרט הזר הטוב ביותר; `הבית ברחוב שלוש` מ-1972, אשר היה אף הוא מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר, ושיחד עם, `אבו אל בנאת` (1973) שהוצג בפסטיבל קאן, משלימים טרילוגיה (אשר נעשתה כולה במהלך שנה וחצי בלבד); בשנת 1996 חזר מזרחי וביים סרט ישראלי נוסף `נשים`.
לא היה קל למשה מזרח ילהגיע למעמדו הנוכחי בתעשיית הקולנוע המקומית. את היחס מצד המוסדות הרשמיים כמו גם את תגובותיה של חלק מהמדיה בשנו ה- 70 ליצירתו אפשר להגדיר היום בשתי מילים: לא מכובד.
היו נסיונות לקטלג את מזרחי כיוצר עדתי, אולם סרטיו של משה מזרחי אינם נכנסים לקטגוריה כה צרה, אלו סרטים הנעים בין ישראליות לאוניברסליות, המעניקים במה לקולות לא מוכרים בקולנוע הקאנוני הישראלי של אותם ימים. בצרפת זכה מזרחי לכבוד גדול יותר. הוא ביים את `כל החיים לפניו` (1977) וזכה באוסקר (שהפך אותו כמובן לגיבור ישראלי), את `שלחתי מכתב לאהובתי` (1980), את `אהבה גנובה, (1986) בכיכובו של טום הנקס, את `אוכל המסמרים` (1988), ועוד.
הקולנוע של משה מזרחי ממקם אותו כאחד מגדולי הרומנטיקנים – בטח כשמשווים את תרומתו ליצירה הקולנועית הישראלית עם זו של יוצרים אחרים שפעלו במקומותינו בשלושים השנה האחרונות. כל הפילמוגרפיה שלו משופעת בכמיהה אינסופית לאהבה ונקודת המוצא של רבים מסרטיו היא אהבה אסורה (או לפחות בלתי אפשרית). חלק מהסרטים מתחברים לביוגרפיה הפרטית שלו והדמויות שהוא משרטט, בייחוד דמויות הנשים, תפורות בקפידה ומטופלות באהבה רבה – החל משלב התסריט וכלה בעבודה עם השחקנים (סימון סיניורה למשל, מיכל בת אדם, טום הנקס, גילה אלמגור, אבנר חזקיהו, יוסף שילוח וגם שייקה אופיר הענק שהגיע אצלו לשיאים חדשים).
|