במאי סרטים
הקריירה של הבמאי היפני המעניין נאגיסה אושימה התחילה בתקופת "הגל החדש" בקולנוע היפני לקראת סוף שנות ה- 50 ותחילת שנות ה- 60 ונמשכת עד היום כשהקולנוע והטלוויזיה משמשים ככלי להבעת פרדוקסים בחברה המודרנית. הוא התחיל לעסוק בקולנוע כשהצטרף לחברת ההפקה "שוצ`יקו". לאחר מעורבות קצרה בתנועת ההמחאה הסטודנטיאלית בקיוטו, עלה מעמדו של אושימה בחברת שוצ`יקו במהירות ממעמד של מתלמד ב- 1954 למעמד של מנהל אך באמצע שנות השישים גברה אכזבתו מהפוליטיקה של שיטת האולפן המסורתית וב- 1965 הוא הקים חברת הפקה משלו. יחד עם במאי נוספים של "הגל החדש", כמו מסהירו שינודה, שוהי אימאמורה, ויושישיגה יושידה, התמרד אושימה נגד הסגנון ההומניסטי והתכנים של במאים כמו יאסוז`ירו אוזו ואקירה קורסאווה כמו גם נגד תנועות פוליטיות שמאלניות ממוסדות. הוא התעניין במיוחד בתיאור מתחים וניגודים בחברה היפנית שלאחר המלחמה. הסרטים שייצר נטו לחשוף את החומרנות של החברה היפנית ולבחון מה המשמעות של להיות יפני למול מגמות חזקות של תיעוש ואמריקניזציה. רבים מסרטיו המוקדמים של אושימה, כמו "רחוב האהבה והתקווה" (1959), מציגים צעירים מרדניים ממעמד נמוך בתפקידי אנטי-גיבורים. אחד מסרטיו הידועים ביותר במערב, "אימפריית החושים" (1976), מעמיד במרכזו יחסים אירוטיים אובססיביים. כמו עבודות אחרות של אושימה, מבוסס גם סרט זה על מקרה אמיתי. אושימה הוא גם דוקומנטריסט, תיאורטיקן קולנוע ואישיות טלוויזיונית. החודש נקרין בסינמטק שלושה מסרטיו של נאגיסה אושימה: "טאבו", "אימפריית החושים" ו"יומנו של גנב שינז`וקו".
|