מחזאים
מיכאיל אפנסייביץ` בולגקוב (1801-1940)
מיכאיל אפנסייביץ` בולגקוב נולד לאב שהיה תיאולוג נוצרי, ומילדותו היה מוקף בספרים על ירושלים העתיקה. בגיל 25 כשסיים את לימודיו בבית הספר לרפואה גוייס לחזית כרופא
ב 1910 תמך בתנועת"הלבנים" שלחמה עבור החזרת השלטון החוקי, שהופל ע"י הבולשביקים .
בשנות העשרים החל לעבוד כעיתונאי וסופר.
ב 1928 החל לכתוב את הרומן שכונה "הרומן של השטן". תהליך הכתיבה כולו, כולל ההפסקות, נמשך יותר מעשר שנים.
ב 1940 נפטר כתוצאה ממחלת כליות ממאירה.
כך ניתן לתמצת את דרכו היצירתית של סופר דגול זה, דרך שהחלה ב"רשימותיו של רופא צעיר" והסתיימה ברומן "האומן ומרגריטה". את הפרק הראשון של רומן זה הגיש הסופר להוצאה לאור ב - 1929, ההוצאה לאור סירבה לפרסם את הפרק. הייתה זו תקופה קשה עבור בולגקוב, שכן התנהל נגדו גם מסע השמצה בעיתונות, בגין הרומן "הגוורדיה הלבנה", שחיבר. על התיאטרונים נאסר להציג את מחזותיו, וספריו לא הוצגו לאור. ביולי 1929, אחרי חיפוש שערכה בביתו ה - OGPU המשטרה הפוליטית החשאית, בו נגנז כתב היד של "לב של כלב", פנה בולגקוב במכתב לסטלין וביקש שיאפשרו לו להגר, בשל חוסר היכולת להתפרנס בכבוד מפועלו הספרותי ברוסיה הסובייטית, על הסיטואציה ואווירת הביקורת באותן שנים, יכתוב אחר כך הסופר ב"אומן ומרגריטה" שם הביקורת המופנית כלפי האומן נושאת אופי כמעט זהה לאופיין של ההשמצות, שספג בעיתונות. העיתונים יצאו בהכרזות כגון "איננו זקוקים למין בולגקוב שכזה" - הכרזות שעניינן כלל לא היה ביקורת ספרותית, אלא מתקפה פוליטית, שהייתה עלולה להוביל לא רק להמשך החרמת ספריו של בולגקוב, אלא אף למעצרו והגלייה לסיביר. עם זאת, באותה שנה, שנת 1929, פגש הסופר את ילנה סרגייבנה ניורנברג (1893-1970), שעתידה להיות אשתו השלישית והרשאה לדמותה של מרגריטה.
בתגובה למכתבו של בולגקוב, התקשר אליו סטלין. היה זה מקרה חסר תקדים - השליט הכל יכול העומד בראש המדינה, פונה לסופר שאיננו מוכר על ידי השלטון. בשיחה ביניהם סוכם, שבולגקוב יימנה מעתה עם צוות בימאי ומחזאי תיאטרון ה"מחאט". במילים אחרות בחוסר הסכמתם לאפשר לו להגר ניסו השלטונות הסובייטיים להעביר את בולגקוב "לצידם" ולגרום לו לכתוב בסגנון ובתכנים פרולטריים, כפי שרצה השלטון.
איגוד הסופרים ששימש כמודל שעל פיו יצר בולגקוב ב"אומן ומרגריטה" את איגוד הסופרים המוסקבאים, מאסולי"ט, היה כבר אז ארגון בעל כח רב ביותר, שתמך בספרות, ששמה לעצמה מטרה להלל את האידיאולוגיה הקומוניסטית. גם התמורה הכספית לה זכה הסופר, עמדה ביחס למידת השתקפות אותם ערכים קומוניסטיים ביצירתו. לפיכך, כלל לא מפתיעה העובדה, שכל מי שבולגקוב קרא באוזניו פרקים מהרומן שלו, סירב להאמין שהספר ייצא אי פעם לאור.
בליל ה - 23 במאי 1938, סיים, הסופר את כתיבת הרומן, במהלך העבודה עלו שמות אפשריים שונים: "המאגוס השחור", "פרסותיו של מהנדס", "להטוטן עם פרסות", "בנו של וליאר" ו"מסע ההופעות של וולאנד". אחת הגרסאות נשאה את השם "נסיך האופל". רק במחצית השנייה של שנת 1937 הוחלט על השם "האומן ומרגריטה".
"האומן ומרגריטה" מכונה בדרך כלל הרומן האחרון של בולגקוב, אך נכון יותר לכנותו הרומן של חייו, לא רק בשל העובדה שהסופר הקדיש זמן רב כל כך לכתיבתו, וגם לא בשל כך שהוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים רבים והאומן, כמו בולגקוב, כותב רומן שלא זוכה להיות מוצא לאור; אהובתו של האומן, כמו ילנה סרגייבנה של בולגקוב, עוזבת בעל שמחזיק במשרה רמה ומכובדת עבור אדם, שאיש אינו מכיר בגאונותו ומוכנה לחלוק עמו את מנת ייסוריו, ההשתלחות הקטנונית באומן על ידי המבקרים מתבטאת ביצירה הספרותית כמו בחייו של בולגקוב).
הרומן "האומן ומרגריטה" הוא פסגת יצירתו של בולגקוב. אחד הנושאים העיקריים ביצירה הוא כוחם של אנשים ונסיבות למוטט את גורלו של אומן ובנושא זה עסק בולגקוב גם ב"חייו של האדון דה-מולייר", שהוצג על בימת תיאטרון "גשר" בשנת 1992), ונושא תחושת האשמה והרצון לזכות בכפרה. ההקבלה בין ישוע לאומן מופיעה לכל אורך הרומן, אבל הצדק במוסקבה הפוסט-רבולוציונית מושב על כנו דווקא על ידי וולאנד ופמלייתו. גורלו של האומן שזור בגורלו הספרותי של בולגקוב. כלומר, בולגקוב מעניק לאומן את מה שהוא רואה כתמצית הווייתו שלו - העיסוק היצירתי. הקשר מחויב במציאות של הסופר עם השלטון הסובייטי תבע מחיר עצום, שהיה עליו לשלם עבור האפשרות לעבוד ולהתקיים ברוסיה הסובייטית בשל כל אלה, עלילת "האומן ומרגריטה" אינה אלא דרמה נצחית גלובלית, שחוזרת על עצמה ומתפתחת על פי נוסחה אחידה: החוטאים נידונים לעונש על ידי הכוחות העליונים והצדיקים המתייסרים בחייהם זוכים לגמול וחסד אחר מותם.
המוטו של "האומן ומרגריטה" הוא ציטטה מתוך "פאוסט של גתה, המופיעה כמובאה לפני תחילת הרומן, ועוסקת באותו כח "השוחר את הרע, והיוצר את הטוב", בתיווכו, האכזרי לעתים, של כח זה, מושב על כנו הצדק, שהופר על ידי כוחות הרשע.
ב"שלג שחור" (או "רומן תיאטרלי" בשמו הרוסי) כתב בולגקוב: "עתה התחלתי לדמות הערבים, כי בהדף הלבן יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה.
ויתירה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת - מימדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן... במרוצת הימים נצטלצלה התיבה שבספר. שמעתי באופן ברור צלילי פסנתר... כל החיים אפשר לשחק במשחק זה, להביט על הדף ... אך כיצד לקבוע, להנציח דמויות קטנות אלו ? כדי שלא יסתלקו עוד לשום מקום ? באחד הלילות גמרתי אומר לתאר תיבת קסמים זו. כיצד לתארה ? פשוט מאד. מה שאתה רואה, כתוב, מה שאינך רואה, לא ראוי לכתוב".
בניתוח הספרותי של "האומן ומרגריטה" מיוחסת חשיבות עליונה לנושא התיאטרון נתפס כשילוב של מיסטריה דתית עם ה"בופונדה" המוסקבאית שמתגלה במלוא עצמתה כסצנות כמו המופע בתיאטרון ה"וריאטה" ומעשי הקונדס של וולאנד ופמלייתו.
הרומן הזה אינו אלא תיאטרון בו מופיעים בכפיפה אחת הנשגב והארצי הקומי והטראגי.
האפוס והדרמה המופיעים זה לצד זה ביצירתו של מיכאל בולגקוב, הופכים את "האומן ומרגריטה" למופע תיאטרלי גרנדיוזי, המאחד גיבורים מתקופות ותרבויות שונות. כל הגיבורים של "האומן ומרגריטה" נוטלים חלק במשחק אכזר אחד, בו לכל אחד תפקיד נצחי שנגזר עליו מראש, לפי מסורת הטראגי - קומדיה העולמית: מאיש הייסורים ועד הבוגד, מהשליט ועד הלץ.
אך על מנת שהמשחק יהפוך לתיאטרון אמיתי, למופע דרוש גם צופה. התיאטרליזציה של הרומן "האומן ומרגריטה" מושלמת באמצעות אותו צופה מיוחד במינו, שביכולתו להעריך את הקומדיה הנצחית כמו את הדרמה הנצחית - וולאנד. תפקידו של וואנד ברומן, ממש כמו באותו מובאה מתוך גתה, הוא להוות אותו כח מסתורי "שתמיד שוחר את הרוע ויוצר את הטוב". אך אין זה מפיסטו אכזרי ומתגרה. וולאנד, כפי שמתואר אצל בולגקוב, הוא בעל עצמה, אדיש וסלחני. הוא אינו מפיץ רוע; רק עוזר לחשוף אותו. הוא מפוכח ויודע לזהות את הבורות, האפסיות, אך גם את גדולת מעשה היצירה של האומן, את אהבתה הבלתי מותנית וגאוותה של מרגריטה. שטן כזה לא היה עוד בספרות העולמית, לפני שבולגקוב יצר אותו.
"כתבי יד אינם נשרפים", אומר וולאנד לאומן מיכאל בולגקוב נאלץ לשרוף את כתב היד של "האומן ומרגריטה" מטעמי בטחון.
ביוני 1939, עם סיום העבודה על כתב היד, כתב לאשתו, "מה יהיה ? את שואלת אותי. אינני יודע. קרוב לודאי שאת תניחי אותו (את כתב היד) בארון לצד מחזותיי השחוטים, ולעתים תיזכרי בו, ובעצם, איננו יודעים מה צופן העתיד. את השיפוט שלי כבר עשיתי, אולי אשנה את הסיום, ואז אטמון אותו במעמקי הארון, כעת מעניין אותי רק השיפוט שלך. האם יוודע לי אי פעם שיפוטם של הקוראים ? את זאת איש אינו יודע".
הרומן המהולל של הסופר אכן נטמן למשך שנים רבות ב"מעמקי הארון". על שיפוט הקורא ניתן היה ללמוד רק ב- 1967, כשהרומן פורסם בגירסה מקוצרת בירחון "מוסקבה". ילנה סרגייבנה בולגקובה, שניסתה לשווא במשך שנים להביא לידיעת ציבור הקוראים את גולת הכותרת של יצירת בעלה, נתנה הסכמתה לאותם קיצורים והשמטות על מנת להציל את היצירה מגורל האלמוניות נגזר עליה. נציגי השלטון הורו על איסור פרסום היצירה, כפי שעשו 40 שנה קודם לכן, אך היה זה מאוחר מדי הרומן הופיע במהרה עותק של היצירה האהובה. סוג של הערצה פולחנית למחבר וליצירה התפתח בהמשך. אינספור ציטוטים מתוך הרומן חדרו מאז לשפה הרוסית, והפכו לביטויים שגורים, שהאומרם היום לא תמיד מודע אפילו למקורם. ביתו של בולגקוב ברחוב בולשאיה סדובאיה (שם התגורר בין 1921-1924) המתואר ברומן בבית מספר 302 היה למקום עליה לרגל לצעירים, שעיטרו את קירותיו בכתובות גראפיטי מרובות , ביניהן ניתן למצוא את ההזמנה הבאה, "וולאנד, תחזור משעמם בלעדיך".
הרומן "האומן ומרגריטה", אם יש להשתמש בדבריו של וולאנד, הוא רומן בו נסגרים כל החשבונות. סגירת חשבונות משמעותה - כל אחד זוכה במה שחיפש: האחד זוכה לאור, האחד לשלווה, השלישי למחילה ... היום עורך תיאטרון "גשר" הכרות ראשונית בין הצופה הישראלי לגרסה התיאטרלית של הרומן.
לנה גברקליה אוניברסיטת ירושלים כך ניתן לתמצת את דרכו היצירתית של סופר דגול זה, דרך שהחלה ב"רשימותיו של רופא צעיר" והסתיימה ברומן "האומן ומרגריטה". את הפרק הראשון של רומן זה הגיש הסופר להוצאה לאור ב - 1929, ההוצאה לאור סירבה לפרסם את הפרק. הייתה זו תקופה קשה עבור בולגקוב, שכן התנהל נגדו גם מסע השמצה בעיתונות, בגין הרומן "הגוורדיה הלבנה", שחיבר. על התיאטרונים נאסר להציג את מחזותיו, וספריו לא הוצגו לאור. ביולי 1929, אחרי חיפוש שערכה בביתו ה - OGPU המשטרה הפוליטית החשאית, בו נגנז כתב היד של "לב של כלב", פנה בולגקוב במכתב לסטלין וביקש שיאפשרו לו להגר, בשל חוסר היכולת להתפרנס בכבוד מפועלו הספרותי ברוסיה הסובייטית, על הסיטואציה ואווירת הביקורת באותן שנים, יכתוב אחר כך הסופר ב"אומן ומרגריטה" שם הביקורת המופנית כלפי האומן נושאת אופי כמעט זהה לאופיין של ההשמצות, שספג בעיתונות. העיתונים יצאו בהכרזות כגון "איננו זקוקים למין בולגקוב שכזה" - הכרזות שעניינן כלל לא היה ביקורת ספרותית, אלא מתקפה פוליטית, שהייתה עלולה להוביל לא רק להמשך החרמת ספריו של בולגקוב, אלא אף למעצרו והגלייה לסיביר. עם זאת, באותה שנה, שנת 1929, פגש הסופר את ילנה סרגייבנה ניורנברג (1893-1970), שעתידה להיות אשתו השלישית והרשאה לדמותה של מרגריטה.
בתגובה למכתבו של בולגקוב, התקשר אליו סטלין. היה זה מקרה חסר תקדים - השליט הכל יכול העומד בראש המדינה, פונה לסופר שאיננו מוכר על ידי השלטון. בשיחה ביניהם סוכם, שבולגקוב יימנה מעתה עם צוות בימאי ומחזאי תיאטרון ה"מחאט". במילים אחרות בחוסר הסכמתם לאפשר לו להגר ניסו השלטונות הסובייטיים להעביר את בולגקוב "לצידם" ולגרום לו לכתוב בסגנון ובתכנים פרולטריים, כפי שרצה השלטון.
איגוד הסופרים ששימש כמודל שעל פיו יצר בולגקוב ב"אומן ומרגריטה" את איגוד הסופרים המוסקבאים, מאסולי"ט, היה כבר אז ארגון בעל כח רב ביותר, שתמך בספרות, ששמה לעצמה מטרה להלל את האידיאולוגיה הקומוניסטית. גם התמורה הכספית לה זכה הסופר, עמדה ביחס למידת השתקפות אותם ערכים קומוניסטיים ביצירתו. לפיכך, כלל לא מפתיעה העובדה, שכל מי שבולגקוב קרא באוזניו פרקים מהרומן שלו, סירב להאמין שהספר ייצא אי פעם לאור.
בליל ה - 23 במאי 1938, סיים, הסופר את כתיבת הרומן, במהלך העבודה עלו שמות אפשריים שונים: "המאגוס השחור", "פרסותיו של מהנדס", "להטוטן עם פרסות", "בנו של וליאר" ו"מסע ההופעות של וולאנד". אחת הגרסאות נשאה את השם "נסיך האופל". רק במחצית השנייה של שנת 1937 הוחלט על השם "האומן ומרגריטה".
"האומן ומרגריטה" מכונה בדרך כלל הרומן האחרון של בולגקוב, אך נכון יותר לכנותו הרומן של חייו, לא רק בשל העובדה שהסופר הקדיש זמן רב כל כך לכתיבתו, וגם לא בשל כך שהוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים רבים והאומן, כמו בולגקוב, כותב רומן שלא זוכה להיות מוצא לאור; אהובתו של האומן, כמו ילנה סרגייבנה של בולגקוב, עוזבת בעל שמחזיק במשרה רמה ומכובדת עבור אדם, שאיש אינו מכיר בגאונותו ומוכנה לחלוק עמו את מנת ייסוריו, ההשתלחות הקטנונית באומן על ידי המבקרים מתבטאת ביצירה הספרותית כמו בחייו של בולגקוב).
הרומן "האומן ומרגריטה" הוא פסגת יצירתו של בולגקוב. אחד הנושאים העיקריים ביצירה הוא כוחם של אנשים ונסיבות למוטט את גורלו של אומן ובנושא זה עסק בולגקוב גם ב"חייו של האדון דה-מולייר", שהוצג על בימת תיאטרון "גשר" בשנת 1992), ונושא תחושת האשמה והרצון לזכות בכפרה. ההקבלה בין ישוע לאומן מופיעה לכל אורך הרומן, אבל הצדק במוסקבה הפוסט-רבולוציונית מושב על כנו דווקא על ידי וולאנד ופמלייתו. גורלו של האומן שזור בגורלו הספרותי של בולגקוב. כלומר, בולגקוב מעניק לאומן את מה שהוא רואה כתמצית הווייתו שלו - העיסוק היצירתי. הקשר מחויב במציאות של הסופר עם השלטון הסובייטי תבע מחיר עצום, שהיה עליו לשלם עבור האפשרות לעבוד ולהתקיים ברוסיה הסובייטית בשל כל אלה, עלילת "האומן ומרגריטה" אינה אלא דרמה נצחית גלובלית, שחוזרת על עצמה ומתפתחת על פי נוסחה אחידה: החוטאים נידונים לעונש על ידי הכוחות העליונים והצדיקים המתייסרים בחייהם זוכים לגמול וחסד אחר מותם.
המוטו של "האומן ומרגריטה" הוא ציטטה מתוך "פאוסט של גתה, המופיעה כמובאה לפני תחילת הרומן, ועוסקת באותו כח "השוחר את הרע, והיוצר את הטוב", בתיווכו, האכזרי לעתים, של כח זה, מושב על כנו הצדק, שהופר על ידי כוחות הרשע.
ב"שלג שחור" (או "רומן תיאטרלי" בשמו הרוסי) כתב בולגקוב: "עתה התחלתי לדמות הערבים, כי בהדף הלבן יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה.
ויתירה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת - מימדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן... במרוצת הימים נצטלצלה התיבה שבספר. שמעתי באופן ברור צלילי פסנתר... כל החיים אפשר לשחק במשחק זה, להביט על הדף ... אך כיצד לקבוע, להנציח דמויות קטנות אלו ? כדי שלא יסתלקו עוד לשום מקום ? באחד הלילות גמרתי אומר לתאר תיבת קסמים זו. כיצד לתארה ? פשוט מאד. מה שאתה רואה, כתוב, מה שאינך רואה, לא ראוי לכתוב".
בניתוח הספרותי של "האומן ומרגריטה" מיוחסת חשיבות עליונה לנושא התיאטרון נתפס כשילוב של מיסטריה דתית עם ה"בופונדה" המוסקבאית שמתגלה במלוא עצמתה כסצנות כמו המופע בתיאטרון ה"וריאטה" ומעשי הקונדס של וולאנד ופמלייתו.
הרומן הזה אינו אלא תיאטרון בו מופיעים בכפיפה אחת הנשגב והארצי הקומי והטראגי.
האפוס והדרמה המופיעים זה לצד זה ביצירתו של מיכאל בולגקוב, הופכים את "האומן ומרגריטה" למופע תיאטרלי גרנדיוזי, המאחד גיבורים מתקופות ותרבויות שונות. כל הגיבורים של "האומן ומרגריטה" נוטלים חלק במשחק אכזר אחד, בו לכל אחד תפקיד נצחי שנגזר עליו מראש, לפי מסורת הטראגי - קומדיה העולמית: מאיש הייסורים ועד הבוגד, מהשליט ועד הלץ.
אך על מנת שהמשחק יהפוך לתיאטרון אמיתי, למופע דרוש גם צופה. התיאטרליזציה של הרומן "האומן ומרגריטה" מושלמת באמצעות אותו צופה מיוחד במינו, שביכולתו להעריך את הקומדיה הנצחית כמו את הדרמה הנצחית - וולאנד. תפקידו של וואנד ברומן, ממש כמו באותו מובאה מתוך גתה, הוא להוות אותו כח מסתורי "שתמיד שוחר את הרוע ויוצר את הטוב". אך אין זה מפיסטו אכזרי ומתגרה. וולאנד, כפי שמתואר אצל בולגקוב, הוא בעל עצמה, אדיש וסלחני. הוא אינו מפיץ רוע; רק עוזר לחשוף אותו. הוא מפוכח ויודע לזהות את הבורות, האפסיות, אך גם את גדולת מעשה היצירה של האומן, את אהבתה הבלתי מותנית וגאוותה של מרגריטה. שטן כזה לא היה עוד בספרות העולמית, לפני שבולגקוב יצר אותו.
"כתבי יד אינם נשרפים", אומר וולאנד לאומן מיכאל בולגקוב נאלץ לשרוף את כתב היד של "האומן ומרגריטה" מטעמי בטחון.
ביוני 1939, עם סיום העבודה על כתב היד, כתב לאשתו, "מה יהיה ? את שואלת אותי. אינני יודע. קרוב לודאי שאת תניחי אותו (את כתב היד) בארון לצד מחזותיי השחוטים, ולעתים תיזכרי בו, ובעצם, איננו יודעים מה צופן העתיד. את השיפוט שלי כבר עשיתי, אולי אשנה את הסיום, ואז אטמון אותו במעמקי הארון, כעת מעניין אותי רק השיפוט שלך. האם יוודע לי אי פעם שיפוטם של הקוראים ? את זאת איש אינו יודע".
הרומן המהולל של הסופר אכן נטמן למשך שנים רבות ב"מעמקי הארון". על שיפוט הקורא ניתן היה ללמוד רק ב- 1967, כשהרומן פורסם בגירסה מקוצרת בירחון "מוסקבה". ילנה סרגייבנה בולגקובה, שניסתה לשווא במשך שנים להביא לידיעת ציבור הקוראים את גולת הכותרת של יצירת בעלה, נתנה הסכמתה לאותם קיצורים והשמטות על מנת להציל את היצירה מגורל האלמוניות נגזר עליה. נציגי השלטון הורו על איסור פרסום היצירה, כפי שעשו 40 שנה קודם לכן, אך היה זה מאוחר מדי הרומן הופיע במהרה עותק של היצירה האהובה. סוג של הערצה פולחנית למחבר וליצירה התפתח בהמשך. אינספור ציטוטים מתוך הרומן חדרו מאז לשפה הרוסית, והפכו לביטויים שגורים, שהאומרם היום לא תמיד מודע אפילו למקורם. ביתו של בולגקוב ברחוב בולשאיה סדובאיה (שם התגורר בין 1921-1924) המתואר ברומן בבית מספר 302 היה למקום עליה לרגל לצעירים, שעיטרו את קירותיו בכתובות גראפיטי מרובות , ביניהן ניתן למצוא את ההזמנה הבאה, "וולאנד, תחזור משעמם בלעדיך".
הרומן "האומן ומרגריטה", אם יש להשתמש בדבריו של וולאנד, הוא רומן בו נסגרים כל החשבונות. סגירת חשבונות משמעותה - כל אחד זוכה במה שחיפש: האחד זוכה לאור, האחד לשלווה, השלישי למחילה ... היום עורך תיאטרון "גשר" הכרות ראשונית בין הצופה הישראלי לגרסה התיאטרלית של הרומן.
לנה גברקליה אוניברסיטת ירושלים כך ניתן לתמצת את דרכו היצירתית של סופר דגול זה, דרך שהחלה ב"רשימותיו של רופא צעיר" והסתיימה ברומן "האומן ומרגריטה". את הפרק הראשון של רומן זה הגיש הסופר להוצאה לאור ב - 1929, ההוצאה לאור סירבה לפרסם את הפרק. הייתה זו תקופה קשה עבור בולגקוב, שכן התנהל נגדו גם מסע השמצה בעיתונות, בגין הרומן "הגוורדיה הלבנה", שחיבר. על התיאטרונים נאסר להציג את מחזותיו, וספריו לא הוצגו לאור. ביולי 1929, אחרי חיפוש שערכה בביתו ה - OGPU המשטרה הפוליטית החשאית, בו נגנז כתב היד של "לב של כלב", פנה בולגקוב במכתב לסטלין וביקש שיאפשרו לו להגר, בשל חוסר היכולת להתפרנס בכבוד מפועלו הספרותי ברוסיה הסובייטית, על הסיטואציה ואווירת הביקורת באותן שנים, יכתוב אחר כך הסופר ב"אומן ומרגריטה" שם הביקורת המופנית כלפי האומן נושאת אופי כמעט זהה לאופיין של ההשמצות, שספג בעיתונות. העיתונים יצאו בהכרזות כגון "איננו זקוקים למין בולגקוב שכזה" - הכרזות שעניינן כלל לא היה ביקורת ספרותית, אלא מתקפה פוליטית, שהייתה עלולה להוביל לא רק להמשך החרמת ספריו של בולגקוב, אלא אף למעצרו והגלייה לסיביר. עם זאת, באותה שנה, שנת 1929, פגש הסופר את ילנה סרגייבנה ניורנברג (1893-1970), שעתידה להיות אשתו השלישית והרשאה לדמותה של מרגריטה.
בתגובה למכתבו של בולגקוב, התקשר אליו סטלין. היה זה מקרה חסר תקדים - השליט הכל יכול העומד בראש המדינה, פונה לסופר שאיננו מוכר על ידי השלטון. בשיחה ביניהם סוכם, שבולגקוב יימנה מעתה עם צוות בימאי ומחזאי תיאטרון ה"מחאט". במילים אחרות בחוסר הסכמתם לאפשר לו להגר ניסו השלטונות הסובייטיים להעביר את בולגקוב "לצידם" ולגרום לו לכתוב בסגנון ובתכנים פרולטריים, כפי שרצה השלטון.
איגוד הסופרים ששימש כמודל שעל פיו יצר בולגקוב ב"אומן ומרגריטה" את איגוד הסופרים המוסקבאים, מאסולי"ט, היה כבר אז ארגון בעל כח רב ביותר, שתמך בספרות, ששמה לעצמה מטרה להלל את האידיאולוגיה הקומוניסטית. גם התמורה הכספית לה זכה הסופר, עמדה ביחס למידת השתקפות אותם ערכים קומוניסטיים ביצירתו. לפיכך, כלל לא מפתיעה העובדה, שכל מי שבולגקוב קרא באוזניו פרקים מהרומן שלו, סירב להאמין שהספר ייצא אי פעם לאור.
בליל ה - 23 במאי 1938, סיים, הסופר את כתיבת הרומן, במהלך העבודה עלו שמות אפשריים שונים: "המאגוס השחור", "פרסותיו של מהנדס", "להטוטן עם פרסות", "בנו של וליאר" ו"מסע ההופעות של וולאנד". אחת הגרסאות נשאה את השם "נסיך האופל". רק במחצית השנייה של שנת 1937 הוחלט על השם "האומן ומרגריטה".
"האומן ומרגריטה" מכונה בדרך כלל הרומן האחרון של בולגקוב, אך נכון יותר לכנותו הרומן של חייו, לא רק בשל העובדה שהסופר הקדיש זמן רב כל כך לכתיבתו, וגם לא בשל כך שהוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים רבים והאומן, כמו בולגקוב, כותב רומן שלא זוכה להיות מוצא לאור; אהובתו של האומן, כמו ילנה סרגייבנה של בולגקוב, עוזבת בעל שמחזיק במשרה רמה ומכובדת עבור אדם, שאיש אינו מכיר בגאונותו ומוכנה לחלוק עמו את מנת ייסוריו, ההשתלחות הקטנונית באומן על ידי המבקרים מתבטאת ביצירה הספרותית כמו בחייו של בולגקוב).
הרומן "האומן ומרגריטה" הוא פסגת יצירתו של בולגקוב. אחד הנושאים העיקריים ביצירה הוא כוחם של אנשים ונסיבות למוטט את גורלו של אומן ובנושא זה עסק בולגקוב גם ב"חייו של האדון דה-מולייר", שהוצג על בימת תיאטרון "גשר" בשנת 1992), ונושא תחושת האשמה והרצון לזכות בכפרה. ההקבלה בין ישוע לאומן מופיעה לכל אורך הרומן, אבל הצדק במוסקבה הפוסט-רבולוציונית מושב על כנו דווקא על ידי וולאנד ופמלייתו. גורלו של האומן שזור בגורלו הספרותי של בולגקוב. כלומר, בולגקוב מעניק לאומן את מה שהוא רואה כתמצית הווייתו שלו - העיסוק היצירתי. הקשר מחויב במציאות של הסופר עם השלטון הסובייטי תבע מחיר עצום, שהיה עליו לשלם עבור האפשרות לעבוד ולהתקיים ברוסיה הסובייטית בשל כל אלה, עלילת "האומן ומרגריטה" אינה אלא דרמה נצחית גלובלית, שחוזרת על עצמה ומתפתחת על פי נוסחה אחידה: החוטאים נידונים לעונש על ידי הכוחות העליונים והצדיקים המתייסרים בחייהם זוכים לגמול וחסד אחר מותם.
המוטו של "האומן ומרגריטה" הוא ציטטה מתוך "פאוסט של גתה, המופיעה כמובאה לפני תחילת הרומן, ועוסקת באותו כח "השוחר את הרע, והיוצר את הטוב", בתיווכו, האכזרי לעתים, של כח זה, מושב על כנו הצדק, שהופר על ידי כוחות הרשע.
ב"שלג שחור" (או "רומן תיאטרלי" בשמו הרוסי) כתב בולגקוב: "עתה התחלתי לדמות הערבים, כי בהדף הלבן יוצא משהו צבעוני. בהסתכלות מדוקדקת, בצמצום שמורות, נוכחתי שזאת תמונה.
ויתירה מזו, אין התמונה שטוחה אלא תלת - מימדית. מעין תיבה, ובה רואים, בין השורות, אור דולק ונעות בה אותן דמויות קטנות המתוארות ברומן... במרוצת הימים נצטלצלה התיבה שבספר. שמעתי באופן ברור צלילי פסנתר... כל החיים אפשר לשחק במשחק זה, להביט על הדף ... אך כיצד לקבוע, להנציח דמויות קטנות אלו ? כדי שלא יסתלקו עוד לשום מקום ? באחד הלילות גמרתי אומר לתאר תיבת קסמים זו. כיצד לתארה ? פשוט מאד. מה שאתה רואה, כתוב, מה שאינך רואה, לא ראוי לכתוב".
בניתוח הספרותי של "האומן ומרגריטה" מיוחסת חשיבות עליונה לנושא התיאטרון נתפס כשילוב של מיסטריה דתית עם ה"בופונדה" המוסקבאית שמתגלה במלוא עצמתה כסצנות כמו המופע בתיאטרון ה"וריאטה" ומעשי הקונדס של וולאנד ופמלייתו.
הרומן הזה אינו אלא תיאטרון בו מופיעים בכפיפה אחת הנשגב והארצי הקומי והטראגי.
האפוס והדרמה המופיעים זה לצד זה ביצירתו של מיכאל בולגקוב, הופכים את "האומן ומרגריטה" למופע תיאטרלי גרנדיוזי, המאחד גיבורים מתקופות ותרבויות שונות. כל הגיבורים של "האומן ומרגריטה" נוטלים חלק במשחק אכזר אחד, בו לכל אחד תפקיד נצחי שנגזר עליו מראש, לפי מסורת הטראגי - קומדיה העולמית: מאיש הייסורים ועד הבוגד, מהשליט ועד הלץ.
אך על מנת שהמשחק יהפוך לתיאטרון אמיתי, למופע דרוש גם צופה. התיאטרליזציה של הרומן "האומן ומרגריטה" מושלמת באמצעות אותו צופה מיוחד במינו, שביכולתו להעריך את הקומדיה הנצחית כמו את הדרמה הנצחית - וולאנד. תפקידו של וואנד ברומן, ממש כמו באותו מובאה מתוך גתה, הוא להוות אותו כח מסתורי "שתמיד שוחר את הרוע ויוצר את הטוב". אך אין זה מפיסטו אכזרי ומתגרה. וולאנד, כפי שמתואר אצל בולגקוב, הוא בעל עצמה, אדיש וסלחני. הוא אינו מפיץ רוע; רק עוזר לחשוף אותו. הוא מפוכח ויודע לזהות את הבורות, האפסיות, אך גם את גדולת מעשה היצירה של האומן, את אהבתה הבלתי מותנית וגאוותה של מרגריטה. שטן כזה לא היה עוד בספרות העולמית, לפני שבולגקוב יצר אותו.
"כתבי יד אינם נשרפים", אומר וולאנד לאומן מיכאל בולגקוב נאלץ לשרוף את כתב היד של "האומן ומרגריטה" מטעמי בטחון.
ביוני 1939, עם סיום העבודה על כתב היד, כתב לאשתו, "מה יהיה ? את שואלת אותי. אינני יודע. קרוב לודאי שאת תניחי אותו (את כתב היד) בארון לצד מחזותיי השחוטים, ולעתים תיזכרי בו, ובעצם, איננו יודעים מה צופן העתיד. את השיפוט שלי כבר עשיתי, אולי אשנה את הסיום, ואז אטמון אותו במעמקי הארון, כעת מעניין אותי רק השיפוט שלך. האם יוודע לי אי פעם שיפוטם של הקוראים ? את זאת איש אינו יודע".
הרומן המהולל של הסופר אכן נטמן למשך שנים רבות ב"מעמקי הארון". על שיפוט הקורא ניתן היה ללמוד רק ב- 1967, כשהרומן פורסם בגירסה מקוצרת בירחון "מוסקבה". ילנה סרגייבנה בולגקובה, שניסתה לשווא במשך שנים להביא לידיעת ציבור הקוראים את גולת הכותרת של יצירת בעלה, נתנה הסכמתה לאותם קיצורים והשמטות על מנת להציל את היצירה מגורל האלמוניות נגזר עליה. נציגי השלטון הורו על איסור פרסום היצירה, כפי שעשו 40 שנה קודם לכן, אך היה זה מאוחר מדי הרומן הופיע במהרה עותק של היצירה האהובה. סוג של הערצה פולחנית למחבר וליצירה התפתח בהמשך. אינספור ציטוטים מתוך הרומן חדרו מאז לשפה הרוסית, והפכו לביטויים שגורים, שהאומרם היום לא תמיד מודע אפילו למקורם. ביתו של בולגקוב ברחוב בולשאיה סדובאיה (שם התגורר בין 1921-1924) המתואר ברומן בבית מספר 302 היה למקום עליה לרגל לצעירים, שעיטרו את קירותיו בכתובות גראפיטי מרובות , ביניהן ניתן למצוא את ההזמנה הבאה, "וולאנד, תחזור משעמם בלעדיך".
הרומן "האומן ומרגריטה", אם יש להשתמש בדבריו של וולאנד, הוא רומן בו נסגרים כל החשבונות. סגירת חשבונות משמעותה - כל אחד זוכה במה שחיפש: האחד זוכה לאור, האחד לשלווה, השלישי למחילה ... היום עורך תיאטרון "גשר" הכרות ראשונית בין הצופה הישראלי לגרסה התיאטרלית של הרומן.
לנה גברקליה אוניברסיטת ירושלים
|