מלחין/מלחינה
ז`אן קרלו מנוטי נולד בקרליאנו שבאיטליה בשנת 1911. בגיל 13 התקבל לקונסרבטוריון של מילאנו ובגיל 17 למד במכון "קרטיס" בפילדלפיה בהדרכת רוזאריו סקאלרו וקיבל דיפלומה של המכון בוינה.
ב- 1936 הלחין את האופרה הראשונה שלו: "אמיליה הולכת לנשף" וב- 1939 בוצעה לראשונה האופרה "הבתולה, הזקנה והגנב". האופרה אלוהי האי" בוצעה בהצגת בכורה ב"מטרופוליטן בניו יורק ב- 1942. ב- 1945 ביצע את האופרה "המדיום" הנחשבת ליצירת מופת שלו.
אופרות נוספות שביצע: "הטלפון" [1947] "הקונסול" [1950] "אמאהל ואורחי הלילה" – הפקה לטלביזיה [1951] "הקדוש מרחוב בלקר" [1954] עבורה זכה בפרס פוליצר. "מאריה גולובין" [1958] "הפרא האחרון" [1963], הקנטטה: "מותו של הבישוף מברנדיזי" [1963] "השקר של מרטין" [1964] "הצילו הגלובולינקים" [1968] "הגיבור" [1976] והאופרה הכנסייתית "הביצה" [1976]
מנוטי כתב גם יצירות אינסטרומנטליות ביניהן: "הקונצ`רטו לפסנתר בפה" [1945] "הבלט הדרמטי סבסטיאן [1947] "אפוקליפסה" [1951] קונצ`רטו לכינור בלה [1952] קונצ`רטו לתשעה סולנים ותזמורת [1970] סימפוניה מס. 1 [1976]. כמו כן הלחין מוסיקה לסרטים ומחזות .
הקריירה האומנותית של מנוטי החלה בהיותו בן 27 עם הצגת האופרה שלו "אמיליה יוצאת לנשף" במטרופוליטן אופרה. בכורה זו עוררה את הויכוח בין מבקרים מוסיקליים, מלחינים וקהל שוחרי האופרה בנוגע לטיבה ומשמעותה של יצירתו. עם כל הופעת בכורה של יצירה נוספת כן גדל הפולמוס סביבה. הטענות היו: כתיבת מנוטי אינטואיטיבית וחפוזה, שימוש באמצעים מוסיקליים מיושנים, שימוש במוסיקה פונקציונלית ובאפקטים חוץ מוסיקליים.
ריבוי זה של סגנונות ומאפיינים נתן למתנגדיו ומבקריו התרשמות של חוסר מקוריות ושטחיות, שמרנות ורצון להחניף לקהל ובכך החטיאו את המטרה המשמשת בסיס להשקפתו ומהווה את החידוש המרכזי ביצירתו. השקפה זו רואה את האופרה קודם כל כסוג של תיאטרון: תיאטרון מוסיקלי, מודרני, רלוונטי לביצוע בכל מקום בו ניתן להציג. מנוטי הוא איש תיאטרון וגם במאי. האופרות שלו בכל אמצעי ביטוי או סגנון רלוונטיים ותורמים לעניין העקרוני: העצמת האפקט הדרמטי. זוהי הסיבה לשימוש בקונטרסטים סגנוניים , בקונטרסטים בקול, בקונטרסטים תזמוריים והרמוניים. הצורך בשימוש בהרמוניה טונאלית
|