אמן רב-תחומי שעסק במגוון עצום של תחומי אמנות. הוא היה שחקן, זמר, פזמונאי, כותב מערכונים ותוכניות בידור, קריין ובמאי. על מפעל חייו זכה בפרס ישראל. השפעתו של בנאי על התרבות הישראלית הייתה רבה ביותר. הוא התפרס על פני מספר תחומים שבכולם הטביע חותם עמוק: הוא נחשב על ידי הקהל והמבקרים לשחקן תיאטרון בעל נוכחות בימתית דומיננטית, שהפליא לשחק הן במחזות דרמתיים (במיוחד תפקידי מלכים ורוזנים) והן במחזות קומיים. כתב מערכונים רבים, חלקם עבור אחרים וחלקם ביצע בעצמו, שיצרו שפה בידורית אשר השפיעה על דור של בדרנים בארץ ותרמו גם לשפה העברית המדוברת. הכניס לשפה ביטויים רבים כמו "עובדים עלינו", "זה רדיו?" ו"העולם מצחיק אז צוחקים" שהפכו שגורים בפי רבים ויחד עם זאת, הקפיד ביצירותיו על רמה גבוהה שלא כללה מילים וביטויים גסים.
בנאי היה זמר נשמה שברר שירים של מיטב היוצרים ואת חלקם כתב בעצמו וביצעם בהגשה בימתית,
הוא "שיחק" את שיריו וקולו העמוק הדגיש במיוחד את מילות הטקסט. בנאי ונעמי שמר הביאו לישראל את השנסונים הצרפתיים שלא היו מוכרים בארץ עד אז. לאחר מותו הספידו אותו מנהיגים, אנשי רוח ואמנים רבים בכינוי "גדול האמנים הישראליים של הדורות האחרונים".
יוסי בנאי נולד בשנת 1932 בשכונת מחנה יהודה בירושלים, בה גדל למשפחה ענייה ומרובת ילדים.
אמו העידה, לדבריו, שגידלה ילדים בין כביסה לכביסה. הוא לא למד באופן מסודר, לא סיים בית ספר יסודי ואת השכלתו רכש בעצמו. הוא העלה יחד עם חבריו ועם אחיו חיים מופעים במסגרות לא מקצועיות.
את השפעת התיאטרון ספג בעקבות הסתננות להצגות תיאטרון שהגיעו לאזור מגוריו שצפה בהם נפעם ובהשפעת אחיו הבכור, השחקן יעקב בנאי.
הוא הצטרף לתוכנית הראשונה של להקת הנח"ל ב- 1951 בתור בדרן. לאחר שחרורו למד בסטודיו למשחק של פאני לוביץ`, ובבית הספר למשחק של "הבימה" והצטרף כשחקן לתיאטרון, בהתחלה כניצב ולאחר מכן בתפקידי אופי גדולים. בשנות העשרים לחייו נסע לפריז, שם התחיל להיות מושפע מתרבות צרפת ובמיוחד מהשנסונים. לאחר שובו ארצה החל לשחק על בימות התיאטרון והבידור. הוא שיחק לאורך השנים בהצגות תיאטרון רבות ב"הבימה" ובמרבית התיאטראות הגדולים בארץ, במחזות: "תל אביב הקטנה", "רביזור", "מראה מעל הגשר", "אדי קינג", "נמר חברבורות", "מעגל הגיר הקווקזי", "מלאכת החיים" ועוד.
הוא הרבה לשחק במחזותיו של ניסים אלוני, מחזאי שהשפיע עליו מאוד, בהם: "בגדי המלך", "הצוענים של יפו" ו"הכלה וצייד הפרפרים". ב- 1963 הקימו אלוני, בנאי ואבנר חזקיהו את "תיאטרון העונות" והעלו את הצגותיו של אלוני, כמו "הנסיכה האמריקאית", אך התיאטרון לא החזיק מעמד זמן רב.
בנאי היה מראשוני להקת הנח"ל, ביים בשנות החמישים והשישים גם מספר תוכניות ללהקה. ב- 1961 הקליט ביחד עם יונה עטרי, אבנר חזקיהו וסשה ארגוב את תוכנית השירים "יוסי חזקיונה". בנאי העלה מספר גדול של תוכניות בידור שאת חלקן כתב בעצמו, כגון "ילדות קשה" (1964) ו"נישואין נוסח גירושין" (1973) אותן העלה יחד עם רבקה מיכאלי, "אני וסימון ומואיז הקטן" (1981), "שובו של הסוראמלו" (1992), ו"מיומנו של ישראלי שפוי" (2000), שכתב יחד עם דורון רוזנבלום. כמו כן כתב וביים חמש תוכניות בידור ללהקת הגשש החיוור בה חבר אחיו, גברי בנאי: "קסיוס קליי נגד חלפון" (1971), "אופסייד סטורי" (1974), "עובדים עלינו עבודה עברית" (1977), "קרקר נגד קרקר" (1980) ו"כוסות רוח" (1991).
הוא גם שיחק במספר סרטי קולנוע, ביניהם "חבורה שכזו" מ- 1963 ו"חכם גמליאל" מ-1973.
יוסי בנאי נודע כזמר בעל קול עמוק וסגנון הגשה ייחודי, ובייחוד מוכרת אהבתו לשנסונים צרפתיים.
הוא הרבה לשיר שירים צרפתיים מתורגמים של ז`ורז` ברסנס, ז`אק ברל ואחרים, ואף הקדיש לכך מספר אלבומים וחלק מערבי היחיד שלו, כמו התוכניות משירי ברסנס "אין אהבות שמחות" מ- 1969, "בנאי שר ומספר ברסאנס" מ- 1997 והאלבום משירי ברל "אם נדע לאהוב" מ- 1984. את מרבית השירים הצרפתיים תרגמה למענו נעמי שמר, הידוע בהם היה השיר "אהבה בת עשרים" של ברל. בנאי ביצע גם מספר שירים מקוריים של שמר, ביניהם "על כל אלה" ("על הדבש ועל העוקץ") שהפך ללהיט גדול ואהוב. בנאי, שהיה מזוהה עם השמאל, הסתייג מאוד מהכיוון הפוליטי שהשיר תפס בעת פינוי ימית.
למרות שעזב את ירושלים לאחר הצבא, הייתה העיר מושא געגועיו, הוא הרבה לבקר בה והיה מזוהה עמה. בנאי כתב את השיר הידוע ביותר שלו "אני וסימון ומואיז הקטן" על סמך חוויות ילדותו בירושלים עליו ועל שני חבריו, האחים סימון ומואיז יאיר, שביחד העלו הצגות בפארק, רדפו על גגות אחרי יונים ונשבעו אמונים לכל הילדות, כמאמר השיר. על בסיס דמותו של אברהם סוראמלו, דמות ססגונית מירושלים, הוא כתב וביצע את תוכניתו "שובו של הסוראמלו", ואף הוציא ספר ובו לקט מסיפוריו העממיים. שירים נוספים המזוהים עמו הם "בחולות", "שיכור ולא מיין", "ספירת מלאי", "הגבירה בחום", "אני שר להעביר את הזמן" ו"מרוב אהבה".
בנאי היה ידוע גם כקריין. הוא הקריא טקסטים באירועים ותוכניות רבות. בין היתר שימש כקריין בתסכיתי רדיו ובסדרת הטלוויזיה התיעודית על תולדות הציונות "עמוד האש", הקריא פרקים מספר תהילים לאלבום מיוחד שהוציא וכן את שיריו של המשורר האהוב עליו, נתן אלתרמן, באלבום "פגישה לאין קץ" שהוציא בשנת 1999.
ביום העצמאות החמישים של המדינה, בשנת תשס"ח, 1998, זכה בנאי בפרס ישראל לתיאטרון.
תפקידו האחרון בתאטרון, בדמות דוד המלך, היה במחזה "כתר בראש" מאת יעקב שבתאי, בתאטרון "הבימה", עליו זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בטקס פרסי התיאטרון של שנת 2005.
יוסי בנאי היה מותיקי חולי הדיאליזה בישראל והתמודד עם מחלתו במשך למעלה מעשרים שנה, עד שהכריעה אותו לפני חודשים ספורים. הוא נפטר בי"ג באייר תשס"ו, 11 במאי 2006, ונקבר למחרת בבית העלמין האזרחי בקיבוץ גבעת השלושה. קהל הצופים בכל אולמות התיאטרון עמד דקת דומיה ביום מותו כדי לכבד את זכרו. הוא הותיר אחריו אישה ושלושה בנים. באותה שנה יצא כסינגל שירו האחרון של בנאי, "תרנגול כפרות" שהלחין למילותיו מיכה שטרית.
|