בימאית המביימת בכשרון רב, אהבה, כאב, נחישות ועקשנות, סרטים מקוריים ומאד אישיים, סרטים רגישים ועדינים, הבוחנים מנקודת מבט מורכבת, לפעמים אירונית, לפעמים ביקורתית, אבל תמיד אוהבת ומדויקת, את ההוויה הישראלית, על הלכי הרוח והנפש, הרגשות, הכמיהות וההחמצות, והכל מתוך הזדהות ואמפטיה.
אין כמוה לשרטט את מה שקרוי לעיתים בציניות "ארץ ישראל יפה". אולי משום שבאה משם, ילדת חוץ בקיבוץ בעמק, אולי משום שכילדה עברה חוויות קשות, אבל גם מעצבות, שכאמנית לעתיד ידעה לצאת מהן מחוזקת ולהשתמש בהן כבסיס לעמדתה האמנותית.
סרטיה הם בחלקם תרגום קולנועי של ספרות ישראלית, ("המאהב" לפי ספרו של א. ב. יהושוע, "אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב" לפי הנובלה של דן בניה סרי ו"הדוד פרץ ממריא" לפי סיפורו של יעקב שבתאי) וחלקם סרטים אישיים על פי סיפורים מקוריים שהיא כתבה. סרטה הראשון "רגעים" מדבר על אהבה ובודק אותה עד גבול הקנאה. "בן לוקח בת" שאיננו בהכרח סרט ילדים כפי שקוטלג אצלנו, מתאר באור עדין ונוסטלגי את אהבותיהם הראשונות של ילדים בקיבוץ, דרך עיניה של ילדת חוץ. סרטים אחרים עוסקים בפצעים אישיים ובפצעים ציבוריים, כמו למשל "על חבל דק" בו תיארה באופן כל כך מדויק ונפלא את יחסיה עם אמה חולת הנפש, ו"אישה זרה", שמדבר בצורה עדינה, אבל נוקבת, על הכיבוש ועל תוצאותיו המשחיתות - סרט שבלי ספק הקדים את זמנו. בכל אלה היא מטפלת ברגישות רבה, בהומור, בעצב, ובכנות המייחדת את שפתה האמנותית.
מן המוסיקה, אהבתה הראשונה, היא מביאה לקולנוע את אותו סגנון קולח, מעמיק ולעיתים קליל המאפיין את סרטיה. בסרטיה האחרונים, הבוגרים והבשלים, היא שוזרת בחן, בחכמה ובמיומנות רבה נושאים מוסיקליים מורכבים, אותם היא מנגנת להנאתה, בהם היא עושה להטוטי קסם, ומצליחה לאזן באוויר כמה כדורים במקביל. כך היא עובדת בה בעת על צילומי תל-אביב המעבירים לצופה תחושה של עיר לבנה, קסומה, ליד הים הכחול, על בתיה המסוגננים והפתאום יפהפיים כל כך, על מערכת יחסים מורכבת בין הדמויות השונות, על מוסיקה המעצבת את הרגשות המובעים, ובעיקר על סיפורים מפתיעים השזורים אלה בתוך אלה. היא מייחדת מחשבה עמוקה וברורה לעולמן של דמויות שוליים בחברה, מתארת אותן באומץ, על יופיין וכיעורן, ונותנת להן, באהבה גדולה, את הכבוד המגיע להן כבני אדם.
אחד הסרטים היפים ביותר שעשתה "איה - אוטוביוגרפיה דמיונית", יוצר ביחד עם "אהבה ממבט שני" ו"חיים זה חיים" מעין טרילוגיה של המבט המורכב והפרדוקסלי של הבמאית-תסריטאית אשר בו מציאות ודמיון הופכים למציאות אחת. מיכל בת-אדם מוסיפה לקולנוע הישראלי נופך מעט אחר משום שמדובר במבט נשי שהוא כה נדיר בקולנוע שלנו.
|