יליד תל אביב. החל לפרסם שירים כבר בגיל 16 ומבחינה זו הקדים בהרבה את בני דורו (רביקוביץ, זך, עמיחי) שהחלו לפרסם בגיל מאוחר יותר. כבר בתחילת שנות החמישים פרסם שירים פוליטיים בכתב העת של המפלגה הקומוניסטית "קול העת" בעריכתו של אלכסנדר פן. ב- 1953 נטש את המפלגה הקומוניסטית ופרסם בעיתון "על המשמר" של מפ"ם. ספרו הראשון, "ברזים ערופי שפתיים", יצא לאור כשהוא בן 21. הספר עורר גל של תגובות לא אוהדות ברובן. שליטתו הוירטואוזית של אבידן בעברית ממשיכה את המסורת של אלתרמן, שלונסקי ופן. אבידן גם ניקד בעצמו את כל שיריו. הוא קרא לביטול הגבול בין "לשון השירה ללשון הפעילה". שירתו רוויית הומור מהול בכאב. אורח חייו הבלייני, חדר למושאי שירתו, כמו גם מין, סמים, אסטרולוגיה ושאר ענייני מיסטיקה.
אבידן טרח רבות על טיפוח הפרסונה האמנותית שלו. לבוש שחורים וחובב פרובוקציות חיזר אחר תקשורת ויחסי ציבור. הוא ראה בעצמו אמן אוונגרדיסט ושלח ידו בתחומי יצירה שונים כגון קולנוע, תיאטרון ואמנות - כתב מחזות ותסריטים, ביים כמה סרטים, תרגם שירה ומחזות והציג עבודות פלסטיות בתערוכות תפיסת העולם האינדיבידואליסטית שלו (המושפעת מן האקזיסטנציאליזם) ואופיו היהיר והמגלומני הביאו לבידודו האישי ולבידודו גם בזירה הספרותית. מאז 1979 הוצע כמועמד לפרס נובל, אולם בעשרים שנותיו האחרונות אבדה לו יוקרתו כמשורר. אבידן מת בחוסר כל ב- 1995. בימיו האחרונים הוענק לו פרס ביאליק.
|