בימאית ומורה למשחק.
הבמאית נולה צ`לטון היא מייסדת ויוצרת רעיון התיאטרון התיעודי בישראל.
נולה צ`לטון, ילידת ניו-יורק, בת להורים מהגרים מרוסיה. האם נפטרה ממחלה כשהיתה בת -12 והיא גודלה ע"י אביה. את רגישותה הסוציאלית היא מייחסת לעוני ששרר בבית בילדותה. בגיל 17, נישאה, למדה בבית הספר לדרמה ואח"כ החלה לעבוד בתיאטרון קיץ לצידם של אנשי תיאטרון שהוחרמו מטעמים פוליטיים כיוון שסרבו להתייצב בפני וועדת מק`ארתי, ביניהם אול קמינגס, מארס קאנינגהם, מייקל קיי. בתיאטרון הקיץ החלה לביים. במהלך שנות ה-50 ביימה שתי הצגות ל"אוף ברודווי" : "דון חואן" ו"DEAD END " עם דסטין הופמן.
אותה תקופה עלה בה רעיון ליצור תיאטרון תיעודי. מימוש הרעיון נדחה עד להגעתה לישראל ב – 1963 כתיירת. הגיעה ונכבשה. בנובמבר 1963 ביימה בקאמרי את "הקיץ של הבובה ה – 17" מאת ריי לולר. בשנת 1965 ביימה בתיאטרון "אלהמברה" של גיורא גודיק את "יחפים בפארק" של ניל סיימון, אח"כ עברה לגור בקיבוץ יסעור ומאוחר יותר עברה לקיבוץ מעגן מיכאל. במקביל לעבודתה בתיאטרון, התחילה לעבוד עם קבוצות תיאטרון מקומיות בגליל.
כשעבר עודד קוטלר מתל-אביב לחיפה עם קבוצת "בימת השחקנים" ב – 1970, הזמין את צ`לטון לבצע פרוייקטים במסגרת המעבדה למחזאות מקורית של תיאטרון חיפה. "דו-קיום" היה הפרוייקט הראשון שהעלתה במסגרת המחזאות התיעודית, בעקבות ראיונות שערך העיתונאי מוחמד ואתד. ב – 1971 ביימה מחזה תיעודי נוסף "הימים הבאים" בנושא הזיקנה. המחזה התבסס על ראיונות שערכו היא ויהושע סובול עם דיירים בבתי אבות ברחבי הארץ. שיטה זו שימשה אותה בהצגות נוספות אותן ביימה.
בעבודתה הובילה צ`לטון קבוצה חדשה של יוצרים: יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, איציק ויינגרטן ועודד קוטלר. היא העמידה דורות של שחקנים: מוני מושונוב, שלמה בר-אבא, איציק וינגרטן, עפרה וינגרטן, שמואל קלדרון, רחל דובסון, דניאלה מיכאלי, ליאורה ריבלין, גדליה בסר ורבים אחרים.
עדכון אחרון – מרץ 2006
|